הגרסה הבימתית של הסרט היפני זוכה להפקה יפהפייה בסטודיו של יורם לוינשטיין, הפקה החושפת גם כישרונות משחק מסקרנים.
האמת כעניין יחסי
מה היא האמת? שאלה קטנה שמאז ומתמיד מטרידה את מנוחתם של אנשי חוק ומשפט, פילוסופים, מדענים, והרבה מחזאים מאז "אדיפוס המלך" ועד ימינו אלה. כל חברה, כל תרבות והאמת שהן מבקשות למצוא. ובדרך כלל זה האדם שנושא עמו את הגרעין שלה, אם לא את כולה בשלמותה.
המחזה "רשומון" הוא אחד המקרים הבולטים של מחזה אמריקני מצוין שנכתב בעקבות סרט מצוין, ובמקרה שלפנינו סרטו של גאון הקולנוע היפני אקירה קוראסאווה, שמאז 1950 הוא נחשב לאבן דרך וליצירת מופת.
הסרט הציג לעולם גם את השחקן הנפלא טושירו מיפונה, אך בעיקר הותיר את השם "רשומון" כמושג המתאר את היות האמת עניין יחסי, הנקבע מנקודת המבט של המספר (וברכט היה אומר, בהתאם לזמן, לנסיבות ולמקום שבהם מעידים עליה).
מבוך מתסכל אל האמת
הסרט, ובעקבותיו המחזה שכתבו פיי ומייקל קאנין, מחפש את האמת על מה שנראה בעליל כרצח בעבי חורש במבוקים. העלילה מתארת מארבע נקודות מבט את מה שנראה כרצח של סמוראי, שהלך בחורש עם אשתו ושם נתקלו בשודד טג`ימורו שיצא לו מוניטין ככובש נשים אכזר.
את גופת הסמוראי מצא חוטב עצים שמיהר להזעיק את המשטרה. בזירת הפשע לא נמצא הנשק, וגם חרב הסמוראי נעלמה כלא הייתה. השודד נתפס, הובא למשפט בשער רשומון בחומה העתיקה של העיר קיוטו, ולמרבה ההפתעה הודה ברצח.
לכאורה אין ספק כי הוא הרוצח, אלא שלאשת הסמוראי יש גרסה משלה על מה שקרה שם, ואם לא די בכך כדי לערער על האמת המוחלטת של השודד, מגיעה מדיום המעלה את רוחו של הנרצח, ומספרת מפיו את האמת שלו. הצרה היא שבניגוד למקובל, כל אחד מהשלושה מפליל את עצמו דווקא, ורק עד הראייה (אם אמנם היה עד ראייה) מסתיר משהו.
כל האירועים הללו מסופרים בשיחה בין כהן דת, חוטב העצים ומעצב פאות, שמוליך את השניים במבוך המתסכל המוליך אל האמת. מעצב הפאות הוא חכם עממי שפקחותו מזכירה את מה שמיוחס לשלמה, ואת דמויותיהם של אצדק ב"מעגל הגיר הקווקזי" ונאסר א-דין – שלושה מעשרות גיבוריהן של אגדות עמים שטיפלו בשאלת האמת והצדק.
הצגה יפהפייה
בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין מועלה המחזה כהפקה ראשונה של תלמידי השנה השלישית, והבמאי רפי ניב מציב רף גבוה, להם עצמם ולעמיתיו שיביימו אותם בהמשך השנה, כפי שעשה בשנה שעברה עם התלמידים ששיחקו ב"שש נפשות מחפשות מחבר".
ניב עיצב הצגה יפהפייה, בתוך התפאורה המצוינת של אבי שכוי שנעורה לחיים בעזרת התאורה מלאת האווירה שעיצבה תמר אור. בתוך הזירה שיצרו מועלות הגרסאות שנפתחות כעדות בפני השופט הבלתי נראה (הקהל, כמובן), ונמשכות כשחזור של "מה שהיה". את המתרחש ליווה פס-קול עשיר גוונים שניב עצמו ערך.
רפי ניב הפיק הישגים יפים מקבוצת השחקנים הצעירים, שהשמיעו באופן ברור וטוב את התרגום העברי היפה והקולח של אורן נאמן. השחקנים נראו מצוין בתלבושות שמוני מדניק עיצב היטב ובלי התחכמויות סגנוניות מיותרות, ובתנועה שעיצבה להם איריס לנה שהשתלטה על כל צעד קטן או גדול. אורי בוסתן אימן את הסמוראי והשודד בקרבות במה מרשימים.
דמויות מעוצבות כהלכה
עיקר הישגיו של ניב היו בתחום עיצוב כל אחת מהדמויות, בהתנהגותן הגלויה ובתהליכים הפנימיים שבוקעים מתוכן בהדרגה. עומרי סוריה היה מדויק מאוד בתפקיד כהן הדת הנקרע בספקותיו עד כדי החלטה לפרוש מכהונתו, ודוד גווילי, היה תוסס ונלהב כסמל המשטרה הבטוח במאה אחוזים שלכד את הרוצח.
הילה סעדה הייתה מצוינת בגאווה מזויפת ובעליבות הנחשפת של שפחה שהצליחה לשדך את בתה היפה לסמוראי האציל, והיא גם הרשימה בתפקידה השני כמדיום המעלה את רוח הסמוראי באוב.
דודו באוכנר בתפקיד חוטב העצים שמצא את גופת הסמוראי צבר נוכחות של ממש בתוך העלילה ככל שזו התפתחה לכיוון האמת. יעקב דניאל יצר דמות רבת עוצמה של הסמוראי, כשעיקר תפקידו היה להיות צופה אילם במתרחש בין אשתו לסמוראי. מבע פניו, תגובותיו הזהירות הסגירו היטב את הסערה והטלטלה שבתוכו.
לירז אבני הצטיינה בעיצוב מגוון ההתנהגויות של האישה. כעדה בבית המשפט, או כמשתתפת בשחזורים, היא הצליחה לבטא בקולה ובמחוות גוף מצבים פיזיים ונפשיים שונים זה מזה בדייקנות, ומבלי להגזים באף אחד מהם.
אייל אלטויל כמעצב הפאות יצר דמות מרתקת, שפיו שופע חוכמה עממית לכאורה. אלטויל הצליח במיוחד לרמז על שכבה נסתרת הקיימת בדמותו, בין אם געה בצחוק אחרי כל שחזור, או ערער על מה שאמרו הכהן וחוטב העצים. ובזכות הברקת בימוי קטנה של רפי ניב, אלטויל רומז שמעצב הפאות הזה אינו אלא בודהא בתחפושת. ואולי זאת רק העדות שלי שטוענת כך.
ובתווך, בין חבריו לכיתה ובלב הבמה היפה, מתנשא משחקו רב העוצמה של יונתן מילר בתפקיד השודד. מילר, ארוך, דק וג`ינג`י, הביא לדמות השודד מערכת מורכבת ועשירה, שהיו בה כוח להשחית, גאווה ויהירות, התרגשות אמיתית והתאמה מוחלטת לשינויים הקטנים בהתנהגותו במהלך השחזורים השונים. כל פעם נוסף גוון אחר, והאנרגיה המתפרצת מצאה כיוונים חדשים לפורקנה.
אך בעיקר – ובכל המצבים – מילר הצליח לשמר את הנוכחות האנושית המצויה תחת מסיכת השודד, עד לשחזורים האחרונים שבהם האמת שלו נחשפת במלואה, והופכת אותו משודד אלים לאוהב רך, מתמסר ונואש. רגעים של משחק גדול באמת.
הצגה יפה, בימוי מצוין, משחק משובח שיש עמו הבטחה לעתיד – זאת האמת שלי על "רשומון" של סטודיו לוינשטיין.
לפרטים נוספים
28/11/2005
:תאריך יצירה
|