מערכה ראשונה : ברכט מוקפץ לווייטנאם  
  
שערוריית התיאטרון הגדולה של השנה בברלין קשורה בשמו הטוב של ברטולד ברכט ובזכויות הרוחניות שלו על מה שכתב. מי שמכיר את ברכט יודע ששמו הטוב אינו מעיד דווקא על כבוד לזכויות יוצרים של שותפותיו או לחומרים שאימץ לתוך מחזותיו. כדבריו "אני לוקח כל מה שטוב לי".

אבל בתו, ברברה ברכט-שאל והוצאת זורקאמפף המתפרנסת יפה מכל פיסת טקסט שכתב ברכט החליטו להוריד מהבמה את הצגת מחזהו הראשון, "בעל", בטענה כי הבמאי הגדול פרנק קסטורף הפר את ההסכם על השינויים והעדכונים שהותרו לו והרחיק לכת מעבר לקווים האדומים. בית המשפט קיבל את תביעתם אך התיר לרזידנצ-תיאטר של מינכן להעלות את ההצגה פעמיים נוספות - אחת במינכן, סמוך למתן פסק הדין, והאחרת במסגרת מפגש-התיאטרון הגרמני באמצע מאי בברלין.
 
את ההצגה האחרונה בהחלט הזאת הצלחתי לראות ואכן לא היה אפשר שלא להבין מה השינוי הגדול של קסטורף, ואף להעריך את גרסתו שהעתיקה את עלילת המחזה מגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה אל וייטנאם שלפני הסתלקות האמריקאים ממנה תחת אש הוייטקונג.
 
המחזה המקורי נכתב ב-1918 אך עבר גלגולים שונים לפני שברכט העלה אותו. הוא מתאר את מאבקו הלא לגמרי מוסרי של בעל, נהנתן ורודף נשים חרמן, כנגד המוסרנות והחומרנות של בעלי ההון, האצולה וכל מי שלא נראה לו . הוא מתיידד עם שני צעירים. האחד,  צעיר מאוד, לומד עדיין מה עושים גברים. האחר , אקהרט שמו, מתבונן וגם מסתייג, אבל כחבר נאמן. בעל רוצח אותו ונמלט אל מחוץ לציוויליזציה.
 
קסטורף והתאורן שלו יצרו על הבמה וייטנאם שבלבה ניצב מסוק צבאי אמריקאי שלם שעליו מורכבים בקתת סמים, פגודה, בית זונות ועוד ובעזרת וידיאו ארט של קטעי חדשות. ההצגה נמשכת ארבע שעות וחצי כולל הפסקה אחת, אך המחזה של ברכט קוצץ  נמרצות, ובכלל זה מעשרים דמויות במקור נותרו רק שמונה תפקידים - נפלאים כשעצמם לשחקנים ולשחקניות המצוינים.
 
את הזמן הפנוי מילא קסטורף באשכולות של טקסטים שאולים ממקורות שונים של ג'ים מוריסון, ז'אן פול סארטר, שארל בודלר, אריות של פוצ'יני והנדל. ועוד. מקור בולט אחר הוא הסרט "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, שמתוכו מוקרן קטע ארוך:  המפגש בין מרטין שין וחבריו לבין המתנחלים הצרפתיים, שמסבירים למה יש להם זכויות קניין בוייטנאם אחרי 70 שנות כיבוש צרפתי. 
  
הביטוי האמנותי רחב המנעד של קסטורף מוכר וידוע מ-25 שנותיו כאב הגדול של התאטרון החדש, זה של הבמאים. בשנים האלה עמד בראש הפולקסבינה שבכיכר רוזה לוקסמבורג, ומשם שלח את זרועותיו כתמנון לכל מחזה שחשק בו. בפסטיבל הבינלאומי של הקאמרי לפני כעשר שנים, ראינו את גרסתו ל"ציפור הנעורים המתוקה" של טנסי ווילאמס, ובברלין ראיתי את הפקתו הכושלת לטעמי של "מדיאה" בנוסח של סנקה, ואחר כך את גרסתו המרתקת ל"שלוש אחיות" של אנטון צ'כוב.
 
בימים אלה קסטורף ניצב בלב מאבק ציבורי להחזירו לפולקסבינה אחרי שמנהליו החליטו לסיים עמו את החוזה בעוד שנתיים ולמנות תחתיו את מי שמנהל היום את האגף המודרני של גלריית טייט בלונדון.

אם לומר את האמת יש לקסטורף עוד הרבה מה להגיד, וגם הצגת "בעל" מוכיחה כי לא נס ליחו כמהפכן. וכשיש לו שני שחקנים כמו אורל מנתיי כבעל, ובמיוחד פרנץ פצולד כאקהרט הוא יכול לכבוש את הקהל בקלות רבה. אז כן, בהחלט, התאטרון של קסטורף הוא תאטרון שהשחקנים הם המעניקים לו את מלוא המשמעות של אמנות הבמה ושל שגיונות הבמאי. 

דף ההצגה "בעל" ב"רזידנצ-תיאטר"  
 
 
בעל (צילום: Thomas Aurin)

תמונת ביניים: גזענות והכחשת השואה
 
המונודרמה Confirmation של השחקן-מחזאי האנגלי  כריס ת'ורפ  שזכה עמה בפרס הפרינג' של פסטיבל אדינבורו 2014 הגיעה להופעות אורח בברלין. המחזה נכתב כמחאה על התחזקות הימין הקיצוני בבריטניה, שבין תופעותיה הבולטות יש מקום נכבד לגזענות ולהכחשת השואה.
 
כשהוא מוקף קהל היושב בשתי שורות בארבע כנפות האולם הקטן בתאטרון האנגלי של ברלין ובבימויה של רייצ'ל חאבקין , ת'ורפ מגלה וירטואוזיות גם בכתיבתו וגם במשחקו כשהוא מאמץ כדמות מרכזית מעין "בריון" שמציג את עצמו כליברל. 

הדמות הזו מנסה להוכיח לקהל שהוא בעצם מסכים עמה ועם דעותיה. אנחנו אמנם ליברלים  בעיני עצמנו, אבל למעשה גם אנו נוטים לעבר דעות קיצוניות.

ת'ורפ איננו שופט או מטיף מוסר, והוא יודע מתי להיות תוקפן ומתי להיות אדיב ומתחשב בזולת ומטרתו ברורה: לקבל אישור לדעותיו. יהיה מעניין לראות את ההצגה הזאת בארץ.

Confirmation - אתר ההצגה  
 

 
מוסא דאג (צילום: Esra Rotthoff)


מערכה שנייה: גרמניה, טורקיה והארמנים
 
את האכזבה הגדולה של הביקור העניקה לי ההצגה של תאטרון גורקי שנוצרה כדרמה דוקומנטרית בעיבוד חופשי של הרומן הגדול מאת פרנץ וורפל מ-1933 "ארבעים הימים של מוסא דאג", המבוסס על אירועים שקרו בזמן טבח העם הארמני בידי הטורקים בשנת 1915.
 
מיד עם פרסומו זכה הספר עב הכרס להצלחה בינלאומית, ועורר את דעת הקהל העולמית להכרה ברדיפות הארמנים. אולי מתוך תחושה שנעורה נוכח עליית הנאציזם והיטלר, התקבל הספר  בין השאר כנבואה של ורפל, היהודי-אוסטרי, על הגורל הצפוי מידי אלה ויחסם למיעוטים לאומיים, ובעיקר ליהודים.

למרות זאת הספר לא הוחרם, ויש הטוענים כי אף חיזק את כוונות הנאצים, ולמרות שהוגדר כ"בלתי רצוי" הוא נמכר בגרמניה בחשאי.
 
ורפל שגורש באותה שנה מהאקדמיה הפרוסית לאמנויות סיפר כי החליט לכתוב את הרומן אחרי ביקור בדמשק ב-1929, שבה ראה את הפליטים הארמנים, ואת ילדיהם ששרדו רעב ועינויים. הוא קרא תעודות ומסמכים שונים, שינה כמה נתונים, החל בקיצור תקופת המצור על ההר שנמשך למעלה מחמישים ימים עד שספינות מלחמה בריטיות וצרפתיות הצליחו לחלץ כ-4,500 מאות נצורים ששרדו הכמעט 6,000 שהתבצרו על ההר לפני 100 שנים. 
 
הצגת "מוסא דאג" שעובדה ובוימה על ידי וורנר קרסינגר נראית בחמישים הדקות הראשונות שלה כהרצאה יבשה של עובדות, תאריכים וכד', עם תמונה אחת דרמטית שבה מסמכים שהשחקנים קוראים מהם, נקרעים ומושלכים לארגזי מתכת שיובילו אותם לשריפה.
 
הרומן של ורפל נכנס לתמונה רק בחלקה השני של ההצגה ובעיקר באמצעות החלקים התיעודיים בו שנכתבו על ידי כומר שגם פגש את אחד האחראים לטבח. אבל גם בחלק הזה בלטו הניקיון והיובש של ההפקה. אפילו בנייתה ההדרגתית של התפאורה, כירכתי ספינה שמחכים כי  תגיע להציל את הנצורים לא יצרה ריגוש במשחק. הכל היה כזה מין "בסדר" ותו לא.
 
אולי כדי להדגיש את ההתמקדות הרעיונית של הגרסה הזאת בקשר הגרמני לטבח, שהיה במהותו התנכרות לקריאה שהשלטון באותם ימים של מלחמת העולם הראשונה יפעיל את השפעתו על איסטנבול ושלוחיה לרצח מליון וחצי הארמנים. הטיעון הרשמי היה שטורקיה היא בעלת ברית של גרמניה במלחמה כנגד האנגלים, הצרפתים והרוסים. יתר על כן, גם כחלוף השנים, ובעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה ומאז המשיכה גרמניה הרשמית את שתיקתה ביחס לטבח, ואת ההכחשה של חלקה, גם אם בעקיפין.
 
יחד עם זאת ברור שההצגה חשובה מבחינת הקהל הגרמני, המאזין בשקט לנאמר על הבמה, והתשואות בסוף ההצגה מלמדות שיש כיום אוזן קשובה יותר מבעבר לשאלת האחריות שגרמניה בת ימינו קיבלה בירושה מגרמניה הקיסרית ואחריה מהרפובליקה הוויימארית. 

"מוסא דאג" בתיאטרון גורקי   
   




פאוסט  (צילום: Lucie Jansch )



אפילוג: ווילסון מרקיד את פאוסט
 
הצגה אחת שבוטלה יממה לפני שהייתי אמור לראותה יצרה את ההזדמנות לקפיצה אל האנסמבל הברלינאי, שהפך ממקדשו הפרטי של ברכט לתאטרון של רפרטואר מגוון ואחד הבמאים הקשורים בו ב-15 השנים האחרונות הוא רוברט ווילסון - תאורן-תפאורן-כוראוגרף-במאי ועוד ועוד יכולות וכישורים שהפכו אותו לאבן חן יקרה בתאטרון העולמי. את מה שעשה ל"לאופרה בגרוש" ראינו לא מכבר כשההצגה התארחה בקאמרי.
 
השנה הוא נטל על עצמו משימה "מסוכנת" - להתמודד עם שני חלקי "פאוסט" הדרמה הגדולה, הבלתי אפשרית להצגה במלואה, של יוהן וולפגאנג פון גתה שכנפי רוחו הגדולה לא עצרו בעד נפילת גרמניה במלכודת הנאצית. ווילסון לא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי וכדרכו בכל יצירה שנגע בה הוא הקובע מה ייעשה.
 
ההצגה הבארוקית שהעלה, ארבע שעות אורכה, היא מלאכת מחשבת של עיצוב מצועצע בחלק הראשון, שבמרכזו סיפור המפגש הטרגי של פאוסט המוצער עם גרטכן, ועיצוב מינמליסטי לחלוטין - בעיקר עם תאורה מרהיבה - של החלק השני שממנו בחר להתמקד במלחמה ובהלנה מטרויה. העיצוב כולל איפור אמנותי משוכלל שאפשר היה לראותו מקרוב מאוד במזנון של התאטרון הפתוח גם לקהל כשהשחקנים המאופרים קפצו לשתות משהו לפני תחילת ההצגה.
 
עיקר העיבוד של ווילסון נוגע להחלטה שאת פאוסט מגלמים בחלק הראשון ארבעה שחקנים צעירים, עם זקן לבן שהם מסירים כאשר העיסקה עם מפיסטו יוצאת לדרך. את גרטכן מגלמות שלוש שחקניות, וכך גם תפקידים נוספים בכפל או בשלשת שחקנים. בחלק השני יגלם את פאוסט שחקן חמישי מצוין, ואילו את תפקידו של מפיסטו מגלם בשני החלקים רק שחקן אחד גאוני, כריסטופר נל, ששמו הולך לפניו ככוכב החדש הגדול של התאטרון הגרמני. והכל מוגש עם מוזיקה ופזמונים  רב סגנוניים של הרברט גרנמייר - מכוכבי הפופ הגרמני.
 
לשוחריו של פאוסט הרציני עדיין יש זכרונות מהפקת הענק בת תשע השעות של פטר שטיין והפקתו של מיכאל תלהיימר בדויטשה תיאטר שהיא המרתקת ביותר, לטעמי, כמעט נזירית ביחס לשטיין ולווילסון. אבל הגרסה החדשה בברלינר אנסמבל היא תאווה לעיניים ומשחקו של נל מהפנט, לא פחות מהתאורה ומהתפאורה שווילסון עיצב. אם יזדמן לכם - ואתם שולטים ברזי הגרמנית של גתה - כדאי בהחלט לראות. 

פאוסט באתר האנסמבל הברלינאי