הסרטים בולעים את המחול
 
הביטוי ״חי בסרט״ איננו זר לדוברי סלנג העברית התקנית, גם אם האקדמיה ללשון לא אימצה אותו רשמית. במילון הצירופים של רוביק רוזנטל הוא מתואר כביטוי המתאר מי ש״עובר חוויה קשה וממושכת״, אך גם בהוראת "שוגה בדמיונות, מנותק מהמציאות"/

אפשר בהחלט לומר כי דווקא המשמעות השנייה היא הפופולרית בשיח הישראלי והמילים הנרדפות לביטוי הן חוֹלֵם, לא מציאותי, פנטזיונר, שוגה באשליות.
 
את היצירה הפותחת את ערב המחול החדש של קולבן דאנס ״צל לבן״ מאפיינת דווקא המשמעות הפופולרית של הביטוי, ואפשר לסכם אותה כמי שחיה בסרט ובפנטזיה של אמיר קולבן, הכוראוגרף ומעצב התפאורה והפסקול כבר מציצים מבעד לשמה. צל לבן הוא בהחלט שם יפה כשלעצמו אך לא רק שאינו מציאותי אלא גם אינו יכול להתקיים על במה שמאיר אותה היטב מעצב כשי יהודאי, וכבר ברגעי הפתיחה מופיע צל כהה מאוד של הרקדנית המתנועעת לפני הקיר האחורי הלבן.
 
זאת פתיחה מבטיחה, ממש כמו המראות הניצבות לרקע מצדה הימני של הבמה, אך מהר מאוד מתגלה כי אין לאלה המשך ומשמעות. יתרה מזאת, ככל שהיצירה בת 42 הדקות מתקדמת מתברר כי לא הכוראוגרף, וגם לא הרקדנים בתלבושות לא מחוברות ביניהן בעיצוב עדי יאיר הם השולטים בכיפה אלא דווקא רצף קטעים מהסרטים המוקרנים על הקיר האחורי וגם על קיר שקוף בקדמת הבמה שאין לי מושג למה היה שם עד שסולק.
 
העובדה שהתכנייה נמנעת מלציין את זהותם איננה רק עלבון לקהל וליוצריהם אלא שהיא גם רומזת כי מדובר בבחירה מקרית שנראית נטולת חיבור לכוראוגרפיה. קצת קשה לקבל זאת למי שמזהה את ״מלאכים בשמי ברלין״ (קטע ארוך במיוחד), או את ״המופע של טרומן״, או את קטע האקט המיני (בסאונד בלבד) מהסרט ״היא״. ובהמשך אף מעצב ועורך הווידאו מישל פלטשר הרחיק לכת לקולאז' של קטעונים מתוך עשרות סרטים. יעני חידון בקולנוע. 

והקולנוע משמש כבולען בכל רגעיו, עד כי הכוראוגרפיה, שפה ושם יש בה ניצוצות מעניינים וביצועים טובים, נעלמת לחלוטין ואיננה מצליחה ליצור הקשרים פנימיים. שפת התנועה נראית מקרית, מבולבלת, והרקדנים נבלעים בחלל הגדול של הבמה. אם זאת המשמעות של החיים בסרט נוסח קולבן נראה שהיא בדיונית אף יותר מהסרטים ובוודאי אלה שדווקא מתארים את המציאות בשפה ודמיון קולנועי נפלא.  
 

״חי בסרט״ (צילום: G.Matos)

ביטוי למציאות אפלה
 
לאחר ההפסקה באה יצירתה בת 26 הדקות של רייצ׳ל ארדוס ״Steven was wrong״ שמעבירה את משקל הכובד מהסרטים אל המחול עצמו כביטוי של ההשפעה של הקולנוע על חיינו.

סטיבן של שם היצירה יכול להיות כמובן סטיבן שפילברג, או כמו שכתוב בדף התכנייה כל שם של במאי או מפיק יתאים. אבל כפי שארדוס מעלה את הרעיון הכוראוגרפי שלה נדמה לי שדווקא סטיבן קינג וספרי האימה שלו, או סטיבן סומרס יוצר ״המומיה״ וסרטי ההמשך, הם אלה שנוכחים ביצירתה גם  בלי הקרנת קטעי הסרטים ברקע.
 
במקומם היא בחרה לתת ליצירתה עיצוב משמעותי ויפהפה החל בתאורה האפלה, גם היא של שי יהודאי, ועם מוזיקת רקע מקורית של אלון פרץ בשילוב עם מוזיקה של Gravity of Centre ו-DJ Lil’Jaz. כנגד הרקדניות הסולניות היא העמידה שורת מבצעים כמומיות עטופות בבגדים וכיסוי מלא של הראשים והפנים בעיצוב על ידי ורוניקה שור בבד המעוצב יפה כשלעצמו על ידי רוסלו שמריה.
 
התוצאה היא מחול-מתח, או מחול-אימה, המתאר בשפת תנועה שוטפת, את הסיוט והפחד המלווים, בעיקר נשים, שעולם ההחפצה הגברית סוגר עליהן, מאיים וחונק בטבעת המומיות. יש תמונות יפהפיות שבהן המצור הזה מגיע לשיאיו, ויש גם מפגשים בודדים ועקרים עם בני זוג אנושיים. ויש בתנועה המרגשת הבוקעת מהמבנה המוגדר גם יציאות של תשוקה ומשיכה אל האפל.
 
העלאת שתי היצירות בערב אחד הוא קודם כל ובעיקר המבחן של רקדני "קולבן דאנס" והם מגיעים למיטב ביצועיהם ביצירה של ארדוס ששפתה שונה מזו של קולבן, ובכך חשיבותו וערכו של ערב המחול המשותף של שני היוצרים, ומותר לקוות כי הוא צעד ראשון בכיוון שיפתח את הלהקה ויוליך אותה להישגים.



״חי בסרט״ (צילום: G.Matos)