פסטיבלים - הקול האנושי מתגעגע

מירב ברנע מרתקת בשתי יצירות מופת בהפקה קאמרית המחברת אותן להמנון-קינה נוסטלגי

פרידה וכאב גדול

מלכתחילה אין כמעט מה שיכול לחבר בין "נוקסוויל: קיץ 1915", יצירתו של המלחין האמריקאי סמואל ברבר (1981-1910) ל"קול האנושי" של המלחין הצרפתי פרנסיס פולנק (1963-1899), למעט אולי העובדה ששתיהן מתבססות על טקסטים המתארים פרידה שיש בה געגוע ובה בעת כאב גדול.

ברבר כתב ב-1947 את "נוקסוויל: קיץ 1915" לפי הזמנתה של אלינור סטבר - אחת מזמרות הסופרן הגדולות של אותה עת, עם טקסט הלקוח מהספר "מוות במשפחה" שזיכה בפרס פוליצר את מחברו הסופר ג'יימס אג'י. הנובלה מתארת את מה שאג'י תיאר כשנה האחרונה של המשפחה השלמה שלו, שנקטעה עם מות אביו בתאונת דרכים.

הספר כתוב כתאור פיוטי של החיים מנקודת מבטו של ילד, שלעתים נשמע כפילוסוף מבוגר המאיר בתבונה את המצב האנושי של חיים נוחים ושקטים עם "אחד שהוא אמן וחי בבית. ואחת שהיא מוזיקאית וחיה בבית" וקולותיהם "רכים ונטולי משמעות, כקולות ציפורים בשנתן". אלה הם ההורים. "הם היו טובים אלי".

הוא מונה בני משפחה אחרים, חוויות ואירועים קטנים באותו קיץ ומעיר בין השאר: "מי יוכל לספר אי פעם את צער החיים על האדמה הזאת, את השכיבה על שמיכה בדשא בערב קיץ, בין רחשי הלילה" לפני שיילקח לישון במיטתו. ורק עוד זאת, בסיומו של הספר, הוא יודע כי לעולם לא ילמד משהו אחד בבית הזה, שבו איש לא יוכל להגיד לו "מי אני".

כאשר סמואל ברבר כתב את היצירה הקצרה שלו הוא חווה את הידרדרות מחלתו של אביו, עובדה שחיברה אותו אל אג'י. הוא בחר משפטים ספורים מתוך הטקסט שלו וכמוהו, עם מוזיקה הכתובה בסגנון חופשי, הצליח למצות את הכאב התמים של ההתבוננות במה שהיה.

נוקסוויל-לירן-לוי.jpg

נוקסוויל: קיץ 1915 (צילום: לירן לוי)

בנתיב ניתוקים טלפוניים

היצירה השנייה והמרכזית ששמה מאגד את הערב האופראי הקאמרי, "הקול האנושי", פופולרית יותר והיא נוסח מוזיקלי שכתב פולנק ב-1957 למונודרמה מאת ז'אן קוקטו, שנכתבה ב-1930 עבור אדית פיאף - מונולוג של אישה, "בגיל העמידה", שמאהבה מזה חמש שנים עזב אותה למען אישה אחרת.

המונודרמה היא למעשה סדרת שיחות טלפון מקוטעות עם אותו גבר, שאיננו יודעים עליו דבר - למעט אולי רמז לפלילים. שיחת הטלפון מעלה "זכרונות אהבה" כואבים. כמו בנוסח המקורי של קוקטו, המשתמש בקיטועי קו הטלפון כאמצעי להחמיר את מצבה הנפשי של האישה, מהתעלות מדומה וסדרת רמאויות קטנות שהיא בסדר גמור, ועד לסיום הטרגי.

פולנק השתלט על המונודרמה ביצירתו המוזיקלית שיש בה מאפיינים רבים של כתיבתו המוקדמת שהתפתחה מתוך ההשפעה העמוקה של "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי שאותה שמע כשהיה בן 15 וכדבריו "אני רועד מהתרגשות כשאני חושב על הנס, שהמוזיקה הזו חוללה: עולם הרמוני נפתח לפתע לפני, והמוזיקה שלי לא שכחה מעולם את הנשיקה הראשונה, האוהבת, הזאת."

באמצעות סגנונות מגוונים פולנק מוליך את האישה דרך נתיב הניתוקים אל מודעות האובדן של האהבה שנתנה טעם לחייה, והיא מתקדמת צעד צעד אל שיאו הנפשי הדרמטי של מצבה. במידה רבה ניתן לתאר את השילוב שנוצר בין קוקטו לבין פולנק כתו האיכות שמשך אל האופרה הקצרה את מיטב הזמרות שראו בתפקיד אתגר והזדמנות להפגין את יכולותיהן הקוליות המגוונות.

הקול-האנושי-לירן-לוי01.jpg

הקול האנושי (צילום: לירן לוי)

חיבור מקורי בביצוע מופתי

שתי היצירות האלה של ברבר ופולנק חוברו להן יחדיו בהפקה של קבוצת "אופרה קאמרה" בניהולם של הבמאי דני ארליך והמוזיקאי יובל צורן. ארליך מספר בתכניה כי ניסה "ליצור עולם המקשר בין היצירות - איך זיכרון ילדות רחוק מתקשר לייסוריה של אישה נעזבת." בהפקה שעלתה במרכז המוזיקלי היפואי "התיבה" הוא עושה זאת מצוין באמצעות שני מרכיבים: האחד הוא דמות הילד, זה שב"קול האנושי" אינו קיים והוא מיוצג בבובת בד תכריכי לבן.

המרכיב האחר הוא הזיכרון, הנעים והנוסטלגי, הפילוסופי והכואב של אותו ילד ביצירתו של ברבר, והמסעיר את הלב והקיום עד היפקעותו ביצירתו של פולנק. את אלה מגלמת, ללא טקסט, השחקנית רוני יעקובוביץ', כמכפילה את דמות הילד והאישה, ששרה ומשחקת אותם זמרת הסופרן מירב ברנע.

ההפקה נהנית מעיצוב חזותי מעניין של מאיה מידר מורן, שבאמצעות הקיר האחורי שעליו תלויות תמונות ערטילאיות, שולחן שעליו היא בונה בגזרי קרטון עיירה דרומית לבנה, שאחר כך הופכת להיות בימת ההיטרפות של האישה על מפה אדומה וטלפון הנכרך על חייה.

בחלק הראשון שתי המבצעות לבושות בבגד גוף בגוון רומז לתכריכים, ובבימויו של ארליך הן מכפילות את עצמן בתנועה ובשעשועי-ילדות. היצירות מוגשות ברצף וכך השתיים עוטות מול הקהל את הבגדים המכסים על ה"עירום" המדומה שלהן. האישה בחצאית ושמלה צבעוניים, וגם עם פאה אדומה, והכפילה בשמלה לבנה של כלה מדומה.

מירב ברנע מרתקת בביצוע שני התפקידים שארליך חיבר ביניהם כמהלך טבעי. קולה רב גוונים ומשתנה בין עוצמות מתחלפות, לעתים במהלך תיבה מוזיקלית אחת, והיא מעצבת את שתי הדמויות במשחק מדויק הצועד בד בבד עם המוזיקה, בליווי הצמוד של רוני יעקובוביץ' המצוינת, ובעיקר של יובל צורן המפיק את שפעת הצלילים של ברבר ופולנק בנוסח לפסנתר.

בסיכומו של דבר הערב האופראי הזה נתן הזדמנות נדירה לשוחרי המוזיקה להיפגש עם שתי יצירות מוזיקליות מהמאה הקודמת בחיבור מקורי ובביצוע מופתי.

הקול-האנושי-לירן-לוי02.jpg

הקול האנושי (צילום: לירן לוי)