בניגוד לדימוי השלילי
 
ההצגה ״בקופסאות הבטון״ היא הפקת הפרידה של נועה רבן, המנהלת-מייסדת של תאטרון דימונה הפורשת עתה מתפקידה, וזו תעודת כבוד גדולה לה ולחבריה שם, הן על ההעזה לעשות את הלא ייאמן אך במקרה הזה גם ההעזה להפקיד את ההצגה בידיו של יפתח קליין, שחקן מוכשר שמתגלה כאן גם כמחזאי רגיש לדקויות וגם כבמאי רגיש לשחקניו.
 
את המחזה כתב קליין בהשראת מחקר של פרופ׳ פנינה מוצפי-האלר, שהופיע בהוצאת מגנס לפני שלוש שנים ונחשב לתרומה חשובה לדיון הציבורי בנושא המזרחי בארץ ולהרחבתו כך שיכיל נושאים כמו מגדר ופמיניזם.

מוצפי-האלר, בת מגדל העמק, היא פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והייתה ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית שנה אחרי  שובה לכאן ב-1995 בתום לימודיה בארה״ב והתמחותה במתרחש בנושאים אלה בבוצואנה שבאפריקה.
 
במבוא למחקר ״בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה״ כותבת מוצפי-האלר כך: ״בינואר 2000 התחלתי לנסוע באופן סדיר, פעמיים או שלוש בשבוע, לירוחם המרוחקת כעשרים דקות מביתי שבמדרשת שדה בוקר. במחקר האתנוגרפי שערכתי שם ביקשתי לתעד באופן נרחב את החיים בעיירת הפיתוח השכנה, שהזכירה לי כבר מביקורי הראשונים את מגדל העמק של ילדותי.
 
״התחושה שאני מסתובבת במרחבים מוכרים, אהובים, עמדה בניגוד צורם לדימוי הציבורי השלילי של החיים בעיירות הפיתוח, שאליו נחשפתי לא רק כחוקרת אלא גם כבת לעיירת פיתוח. ירוחם, אולי יותר מכל עיירת פיתוח אחרת בישראל, הפכה בשיח הישראלי לשם נרדף של נידחות, נחשלות ועליבות".

יפתח קליין בחר מתוך החומר הרב של המחקר כמה דמויות שעמן נפגשה פנינה מוצפי-האלר, כולל דמותה שלה, ויצר מארג שתי וערב של חוטים דרמטיים ודוקומנטריים המתארים את מורכבות ״החיים במקום שהאפשרויות בו מצומצמות״ ומוליכים עלילה בין מוטיבציה לשנות לייאוש מחוסר ההזדמנויות לעשות זאת. הדרמה נעדרת אלימות חיצונית אך משדרת את זו המחלחלת בעורקי הקיום השולי בפריפריה. 
 



בקופסאות הבטון (צילום: ז'ראר אלון)




גוונים של שגרה
 
במהלך העבודה על ההצגה הוא, ארבע השחקניות ושני השחקנים המשתתפים בה נפגשו עם הנשים בירוחם שהמשיכו בכך את היענותן למחקר המקורי וכמה מהן מככבות כדמויות בהצגה שנוצרה בסופו של התהליך.

זו הצגה שניכר בה בכל פרטיה הקשר הסימביוטי בין האמנות למציאות, בתפאורה היעילה בפשטותה שעיצב שאול אפרת, עם תאורה עניינית של ירון לוין, תלבושות שרעות קורפו עיצבה בגוונים של שגרה, ומוזיקה של שרלי סבח שהשלים את הנאמר בלחן מקורי ובעיבודו.
 
נטע בר רפאל מגלמת ברגישות את הסקרנות המחקרית של פנינה, ובהתאמה את המעורבות האישית שלה, היחסים המתפתחים עם יעקב, שהוא מנהל בית הספר שבנה לומד בו, והוא  עצמו גם יליד ירוחם  שמסכים לסייע לה. יעקב זדה דניאל מדויק בתפקיד הזה ומרגש בתפקידים האפיזודיים של שתי דמויות מקומיות הנקלעות למפגשי המחקר. צחי מילמן מגיש שרשרת יפה של דמויות גברים המשובצים בחיי הנשים.
 
אילנית בן יעקב מגלמת את נורית, אם חד הורית, גרושה מנרקומן, הנאבקת על הזכות לחגוג לבנה בר-מצווה לתפארת. היא קורעת-לב, מצחיקה ומביאה לתפקיד גאווה נשית. כך גם הארבע דמויות משנה שהיא מגלמת בדיוק מושלם.

באותה התמסרות וברגישות נוגעת ללב מעצבת תמרה גלעוז עלי את דמותה של רחל, עובדת קשת יום הנתונה לשגיונות מעבידים. חנית מור יוסף מטעינה את המרחב הנשי באנרגיה של שתי דמויות - אסתי הפרובוקטיבית המורדת במוסכמות, ועדי, בתה של רחל שמצליחה לגייס לעצמה קצת תקווה. 
 




בקופסאות הבטון (צילום: ז'ראר אלון)




קבלת הפנים של אנשי האקדמיה למחקרה של פנינה מוצפי-האלר זוכה עתה להד בהפקה מרטיטה והאמת הנושבת ממנה. ההד הזה ראוי כי יגיע אל היכלי השיש של הבועות החברתיות והכלכליות והוא מה שאמנות הבמה אמורה לייצר ובגלוי. על הצופים להתמודד עם מה שיראו ולא להסתפק בחווית הרגע באולם התאטרון. וזה מסר עקרוני שנכח בהצגה של תאטרון דימונה ויפתח קליין שהועלתה בסוף השבוע באולם נחמני בלב תל אביב.