המציאות גונבת את ההצגה

בימים האחרונים ישראל עצרה את נשימתה נוכח התפתחותה של פרשת חבר הכנסת אלון חזן שהצליח להעלות את עצמו לדרגת האצולה שם, כסגן היו״ר, חבר בוועדת חוץ וביטחון ועוד כמה תפקידים שהצליח לגרד מראש הממשלה הצרה התלוי בקולו, זה שמבטיח בין השאר ששרת התרבות והספורט ושר החינוך יוכלו להניח יד על התרבות ולנגוס בה בנשיכתם הארסית.

למרבה הפתעתי חשבתי על כל אלה במהלך הבכורה החגיגית של ״גם הוא באצילים״ מאת מולייר. ולמרות שההצגה לא התייחסה לפרשה זו - שנולדה לאחר שכבר החלה הרצת ההצגה - או לעניינים אחרים ברומו של עולמנו החברתי הצר שבו כמעט בכל יום נחשפים פשפשים שעלו למעלה ונפלו מטה. ובאמת, בקיץ הזה מי צריך תאטרון עם תוכן, כשהמציאות היא המציבה לנו את המראה וחושפת בה את קלוננו.

אבל ״גם הוא באצילים״, בשמו הצרפתי ״הג׳נטלמן הבורגני״, שמולייר כתב בשיא תהילתו ב-1670, ולפי הזמנתו של המלך כדי לשעשע את מסיבות הגן שלו, דווקא נחשב למראה מלוטשת. היא הראתה לבורגנות הפריזאית את עליבותה כשהיא מנסה להידמות לאצולה, שאף היא חוטפת מכות-מולייר בכנפיה. וככזו הפארסה שלנו התחברה אליה בדמיוני.

העלילה מתארת איך אדון ז׳ורדן, סוחר מצליח משוק הפשפשים חושק במעמד של אציל. בית תכלת-לבן מפואר הוא קיבל מלילי בן נחשון עם תאורה תואמת בגווניה העיקריים של רוני כהן, ומה שנותר לו זה להשתדך  לרוזנים ודוכסים במישרין, למרות שהוא כבר נשוי לבורגנית כמוהו, ובעקיפין באמצעות בתו שאותה הוא ישיא לאציל בחיר לבו.

לשם כך, הוא מאמין, עליו לשלוט ברזי המוזיקה - וקרן פלס בהחלט יודעת כמה סודות מקצועיים בעניין הזה,  ברזי המחול, הסייף, ואפילו הפילוסופיה של הגיית עיצורים ותנועות. במיוחד ברזי האופנה שבאדיבותה ודמיונה העשיר של סבטלנה ברגר הזכירה בין השאר את ז׳אן פול גוטייה ונוצותיה של דנה אינטרנשיונל וחיזקה במשהו את התחושה שנסים אלוני, שהגרסה המתורגמת-ערוכה שלו היא בסיס לגרסה החדשה של המחזה, שהוא שאב ממנו גם השראה ל״בגדי המלך״ שלו.



גם הוא באצילים (צילום: דניאל קמינסקי)

העדות הגנוזה והמעוותת

בדרכו להשיג את המבוקש נתקל ז׳ורדן בהתנגדות המוליירית המקובלת שמציבות האישה, המשרתת, הבת וכמובן גם הצעיר שהיא אוהבת ומשרתו שנתן עינו במשרתת. עליהם להתגבר על צמד אצילים נוכלים, וללמד בינה את האב באמצעות התחזות לסולטן הטורקי המבקש להשיא את בנו לאהובתו הפריזאית, הלא היא בתו של ז׳ורדן.

וכך, בסופו של דבר התאטרון הטורקי חושף את התאטרון הפריזאי, והאדון ז׳ורדן מנחם את עצמו ואותנו שהכל רק משל שאנחנו הנמשל שלו. אך כשם שמולייר ויתר לבורגני על עונשו בעיסקת הטיעון הזאת, כך גם ההצגה של אודי בן משה, מצחיקה ככל שהנה ברבע השעה הראשונה וברבע השעה האחרונה, ויתרה למחזאי על עדותו.

חמור מזה, כדרכם של פרקליטי צמרת, הבימוי מצליח לעוות את העדות לכך שמולייר כתב מחזה עם משמעות, ועם דמות מרכזית שמעבר לצד המגוחך שבה יש בה גם אדם אנושי בחולשתו, ואפילו אם זה אחד המחזות הקלילים ביותר שיצאו תחת ידו המשוכללת. העדות הנעלמה הזאת היא, ככתוב בתכנייה, המראה שמולייר הציב ״אל מול פניה של חברה שנשלטה על ידי הממון, חברה שכאז כן עתה, האמינה כי הכל ניתן לקנות בכסף".

שיאו של העיוות הוא בעיצוב דמותו של ז׳ורדן כפי שמגלם אותו אבי קושניר - הרכש החדש לנבחרת של הקאמרי בעסקת חילופין עם הבימה שקיבלה את גיל פרנק. קושניר משחק, שר, רוקד ומשתדל מאוד להצחיק במיטב כשרונו הבידורי, אך התוצאה היא שהוא יוצר דמות של מטומטם מושלם, כפי שמטיחה בו אשתו בגילומה הבוטה של ענת וקסמן, שאין לי מושג איזה סעיף בחוזה שלה גרר אותה להצגה הזאת. 

אסף פריינטא, גבוה ושטוח כנדרש בתפקידי המורה למוזיקה והסולטן הטורקי. אורי רביץ הוא האציל האותנטי  דוראנט, שמצליח לעגל יפה את כספי השוחד שמשלם לו ז׳ורדן תמורת השידוך עם האצילה האלמנה דורינט, במשחק אילם למדי של תמר קינן. ומבין הוותיקים בולט במיוחד יצחק חזקיה שכבעבר הרחוק, הוא נהנה לשוב ולגלם את הפילוסוף ודווקא בישירות נקייה חפה משטיקים מיותרים. 



גם הוא באצילים (צילום: דניאל קמינסקי)

יש גולם במעגל 

יחד עם קרקס קושניר בולטים בקרקס של בן משה השחקנים ״צעירי הקאמרי״ כפי שזקן-הצעירים פריינטא מגדיר אותם בהצגה: איה גרניט-שבא גונבת הצגה ממזרתה כמשרתת ניקול וכמלצר הטורקי עם מגש הבקלאווה, וכמוה משתלט על העניינים גם רובי מוסקוביץ׳ בתפקידיו השונים ובמיוחד כתייר הגרמני וגם הווזיר ב״הצגה הטורקית״ שהוא מביים. 

נעמה שיטרית פותחת יפה את הערב בשיר נחמד על מולייר והמחזה ואחר כך היא מצפצפת יפה על אביה כבתו. וזה לא מפתיע כי האת האהוב שלה מגלם בשכנוע ובחן דור שאול, שגם מלווה בפסנתר את המורה לזמרה. שלומי אברהם מצטיין בהוראת המחול וכמעצב בגדי האציל החדש, וזיו קלייר הוא ״המורה של ההצגה״ בתפקיד המדריך לסייף. אלדד ברנטמן מצטרף לחבריו בתפקידי עזר בחזקת ״אני נוכח משמע אני שחקן״ (חוויה מרגשת וטובה למתחילים, כזכור לי מעברי).

את המוזיקה של קרן פלס ביצעו בבפינת הבמה אוהד בן אבי, בפסנתר, קלרניט וחליל, ויניב טייכמן בכינור, ובמיוחד בעוד שנתן גוון מיוחד והגיע אל היעד הנכסף של המוזיקה ״הטורקית״, כלומר ההברקה הגדולה של שירים ותעתועים מעובדים משרשרת שירי מחול מקומיים כמו ״יש לנו גולם במעגל״ ו״אני רוקדת במעגל ומביטה סביבי״.

ואכן, אני יושב באולם הקאמרי ע״ש יוסף מילוא, מביט סביבי, צוחק מפעם לפעם - אני מודה - וחושב שהנה יש לנו גולם, ולא רק אחד, בכל אחד ממעגלי חיינו, וגם כאן על הבמה. ואולי זה בכלל כל מה שהבמאי ביקש בדרכו המוזרה להראות לנו - משל לתאטרון שמוותר על אמנות גבוהה במרדף אחר תהילתה של הקופה.



גם הוא באצילים (צילום: דניאל קמינסקי)