נוסטלגיה ואירוניה
 
קבלת פנים צוננת קידמה את נתן אלתרמן והתאטרון הקאמרי ב-1962 כאשר חנכו עם המחזה הראשון שלו ״כנרת כנרת״ את הבית החדש בפסאג׳ דיזנגוף. אפשר לומר כי זה היה כמעט בלתי נמנע נוכח הציפייה הגדולה מהמעבר של המשורר הנערץ אל עולם הבמה, והרצון של הנהלת התאטרון אז להוכיח את גדלותו - בסיועה של חנה רובינא, האורחת הדגולה ונציגת הבמה שכנגדה קם הקאמרי ב-1944. 
 
נראה כי המבקרים והקהל באותם ימים הבינו את כל מרכיבי הכישלון של המחזה, החוזר עתה אל הבמה, 50 שנה ויותר אחרי  השתקתו. אלה לא נעלמו כליל בגרסה המקוצרת העולה עתה בחאן הירושלמי למרות מלאכת מחשבת כמעט של המעבדת שחר פנקס.

היא הותירה על כנה את הרומנטיקה הנוסטלגית לימים הרחוקים של 1912, אך חידדה את המבט האירוני המפוכח והפרוזאי של אלתרמן, וויתרה על מרכיבי שירה ופיוט שסירבלו את העלילה ופגמו (ולא רק הם) באותה הצגה, למרות יופיים.
 
סיפור העלילה, כפי שהוא מתקבל עתה, קומפקטי מאוד, ענייני למדי כדרמה היסטורית על החלוציות הגדולה שהפעימה את חיי ארץ ישראל והובילה אותם אל נחלתם המדינית, שעדיין לא רווח לה. ככזה, המחזה ניצב בתוך משולש מחזות שצלעותיו ״האדמה הזאת״ מאת אהרון אשמן , שקדם לו בעשרים שנה,״ליל העשרים״ של יהושע סובול שהגיע 14 שנים אחריו, והצלע הסאטירית של״נמר חברבורות״ של יעקב שבתאי, מ-1974.



כנרת כנרת (צילום: יעל אילן)
 
״כנרת כנרת״ הוא אפוא מיצוי מסוים של סיפורי המחזות האלה על המעטים שקראו תיגר על השממה, שהביאו עמם רעיונות חברתיים חדשים, שסבלו מקדחת ומחלות אחרות, שנפלו על המשמר, ואיכשהו תמיד נקרעו בין הקולקטיבי האידיאלי לנשמה האינדיבידואלית, ויצרו את קני המחלוקות הראשונות בין העירוני לכפרי, בין החקלאות לתיעוש.
 
אלתרמן - ובסיועה של פנקס - לא ריחם עליהם ולא העמיד אותם כאנדרטה במחזה, הוא בסך הכל יצר מחווה שיש
בה אפילו ממד אקטואלי לימים האלה, אם רק מקשיבים לנאמר ברגעים השפויים המבצבצים מבעד לפיסות העלילה שנותרו. ועם זאת, ולמרות הטיפול הדרמטורגי, נותרה בעינה כשיא והישג התמונה האחת שכבשה בשעתו את במת הקאמרי ועתה את בימת החאן - תמונת טירופה של טניה, הנקרעת בין אבלה על ליובה אהובה שנפל, לבין אהבתה למרדכי חברו הטוב.
 
זו גם התמונה המרגשת של ההצגה ששיר גולדברג ביימה בשפע הרעיונות הבימתיים שלה, כמין קרקס שבו הדמויות משתעשעות בעצמן מהתרגילים ומהקסמים שעליהם לבצע, ואפילו בקטעי תנועה מקסימים בייעוצה של מירי לזר. מעצב התפאורה אדם קלר בנה במה שהיא כקופסת-פלאים שמתוך מגירותיה נשלפים תלמים, חפצים, לוקומוביל, ובמיוחד תל אביב הקטנה של אי-פעם, שהתל שלה מתחבר יפה לתל של הקבוצה, לא פחות מהחום הכבד המשותף שמבטאת נפלא התאורה של רוני כהן.
 
כמוהם גם דניאל סלומון שהלחין מוזיקה מקורית שליוותה את ההתרחשות והוסיפה לה קווים של אורות וצללים, כולל פזמונים, ואפילו עיבוד קצת אנכרוניסטי, אבל סאטירי אקטואלי, של ״הבה נלך לתל אביב״ שכתבו עמוס אטינגר ויוסף אורג לאחת התכניות של ״בצל ירוק״ באותה תקופה שבה נכתב המחזה. (ואין על כך קרדיט בתכניית ההצגה).

"היום זה נראה כמו שיגעון" - יואב היימן על "כנרת כנרת"

"כנרת כנרת" בפסטיבל ישראל
 



כנרת כנרת (צילום: יעל אילן)

הצגה שעושה חסד עם המקור
 
ומי שמשתלטים מצוין על כל העניין, ובתלבושות נוחות ויפות של עפרה קונפינו, הם שחקני החאן שמעלתם הגדולה היא החיבור בין הקולקטיב של להקה לאינדיבידואלי של כל אחת ואחד מהם. ניר רון, כרגיל והפעם גם כתרנגול עם כרבולת אדומה, נותן את המסגרת לסיפור שהוא המספר שלו וגם משתתף בו; יואב היימן נמרץ ונחרץ כיהודה, מזכיר הקבוצה שמסרב לקבל ״שוחד״ ממרדכי, שאיבד את כספי הקופה אך גייס הלוואות כדי להחזירם.
 
גיא גורביץ׳ מגלם ברגישות את התפקיד הזה, שבגרסת פנקס מתקבל טוב יותר מבמקור; אריאל וולף מצוין כאליעזר ששלמות הקבוצה מנחה אותו עד אפיסת כוחות;  נטלי אליעזרוב זכתה בתפקיד הכואב של טניה, והיא בנתה אותו בהדרגה משולי ההתרחשויות אל המרכז שבו היא הגיעה לשיא המרגש שלה ושל ההצגה כולה, כפי שגם היה בשעתו  כשגילה אלמגור גילמה את התפקיד. 
 
כרמית מסילתי-קפלן מדויקת ומרשימה כזאת ששולטת בעניינים, ריבה בקבוצה וזלטה בפנסיון התל אביבי שהיא מנהלת עם בעלה חיים ברוך, שאותו מגלם ברכות חמה ארז שפריר. הוא מיטיב להחליף את גווני משחקו ומביא עיצוב כואב כאביו של ליובה המת. לצדו אודליה מורה-מטלון מרגשת כאם השכולה שמבקשת לדעת ולהבין איך בנה נפל. הדרמטורגיה של פנקס נתנה לתפקיד נוכחות יותר מוחשית מזו שניתנה בשעתו לרובינא (ובין התלונות אז נשמעו הקולות שקבלו על כך).
 
יהויכין פרידלנדר יוצר דמות שלמה מדמותו של פייטלזון, איש העסקים העירוני שנכנע לקסמי הקבוצה ומוותר על הלוקומוביל שרכשה ממנו ואינה יכולה לשלם את חובה עבורו; אדי אלתרמן הוא יקותיאל שובה לב שמתנדב לכל מצווה ובמיוחד לגידול הבן הראשון של הקבוצה; איתי שור מעצב בחינניות את זרח, הפרולטר העמל; שניהם - אלתרמן ושור - מצוינים באפיזודה שבה הם מגלמים את פיצול האישיות הרעיוני של החלוץ התל אביבי יסנוגורסקי. בגרסה המקורית גילם אילי גורליצקי את ״שני החצאים״ גם יחד.