יצירתו החדשה של אייל וייזר מטרידה ומסובכת בתוך עצמה כתמונת המציאות שהיא מייצגת
בצומת שלוש הדרכים
שלושה פרקים מרכיבים את ״מה שלום החיה״ של אייל וייזר, היצירה הישראלית-בינלאומית הבולטת שעלתה השבוע בפסטיבל ישראל 2015/
גם אחרי ששים הדקות שלה והשעות שחלפו עד לשעת כתיבת מאמר זה עדיין אינני בטוח אם הצלחתי להתמודד עם מהלכיה, שלא לומר לפענח אותם. עם זאת אני יכול לומר בוודאות כי מדובר ביצירה הנושאת בתוכה מסר אנטי מלחמתי ברור, ואף יותר מכך אמירה פוליטית המזדקרת מבעד לאתגרים האסתטיים והאמנותיים שהיא מציבה לעצמה ולצופים בה.
כמו בשתי היצירות הקודמות שלו, ״מיין ג׳רוזלם״ ו״זאת היא הארץ״, ש״מה שלום החיה?״ יוצר עמן טרילוגיה מרתקת, אייל וייזר אינו עושה הנחות לחומרים שלו ושל שלושת ״שותפיו הפיקטיביים״ - אגניינשקה צ׳זק מפולין, אוריה ריין מרחב, ישראלי-גרמני, וליאורה אלשיך הישראלית - שלכאורה יצרו יחדיו ובמהלך מבצע ״צוק איתן״ מופע שיש בו מחול, וידאו ארט, טקסטים אישיים ופסקול מעיקים.
וייזר יוצר להם ביוגרפיות דימיוניות מפורטות ואמינות, כמפורט בדף התכנייה (באנגלית ובאותיות זעירות למרבה הצער) ונקודת המוצא שלהם למופע הוא המשפט ״אם גרמניה היא ׳האב המנצל מינית׳ שיזם את הפתרון הסופי ופולין היא ׳אמא אדמה׳ שהרתה את זוועות השואה, ישראל היא פרי החטא הזה, ׳הילד הנגוע׳ שנולד כתוצאה מהאונס הזה״. המשפט הטעון הזה הופיע במאמר שעניינו דאגה בנוגע למדיניות ישראל בעזה, ואשר כותרתו ״בצומת שלוש הדרכים״ מאזכרת את סיפור אדיפוס.
מיותר אולי לציין כי גם המאמר וגם מחברו אוליבר טל, פובליציסט בסוד-דויטשה צייטונג, מצטרפים לרשימת הפיקציות שוייזר יוצר עבור המופע הבימתי שמעלים שלושת האמנים בניסיון לבחון את מורכבות הקשר המשולש ישראל-גרמניה-פולין, את תהליך נרמול היחסים בין שלוש המדינות, ואת הנרטיבים הקולקטיביים שהושרשו בהן מאז מלחה"ע השנייה.
"המקום האותנטי שבתוך השקר" - אייל וייזר בריאיון לטל גורדון על "מה שלום החיה"
מה שלום החיה (צילום: גדי דגון)
כוורת רוחשת
ראשונה היא אגנשקה צ׳זק הפולניה - שאותה מגלמות סילביה דרורי בטקסטים ותמר לם בתנועה כשברקע מוקרן סרט וידאו שצולם בתוך כוורת רוחשת במכוורת יד מרדכי. בפרק שכותרתו ״לעתים אני צריכה להתרחק מהיכן שאני רואה את עצמי״ צ'זק יוצרת מעין מופע וידוי, החוקר את אופני ההתמודדות עם תחושות האשמה בחברה הפולנית ובחברה הישראלית.
הווידאו של מאות הדבורים ריתק אותי, ומשום כך כמעט לא הבחנתי בתנועה של לם, ולא הבנתי כל כך בשעת מעשה את הרעיון להלביש על צווארה של דרורי את קולר הפלסטיק שמלבישים על כלבים אחרי ניתוח כדי שלא יפתחו את פצעיהם. אבל במחשבות שהתעוררו בי - וזה כשלעצמו מעיד אולי על פוטנציאל חשוב של היצירה כולה - קלטתי את המשל הכלבי ואת הנמשל הפולני שלו.
בפרק השני ״שקר לבן״ שכולו סרט וידאו המצולם בהנגדה של לבן עם שחור וכתם אדום של שפתי הדמות המצולמת שהיא אמן הווידאו הגרמני-ישראלי אוריה ריין-מרחב, יליד משמר העמק שאביו נהרג במלחמת לבנון של בגין-שרון.
את אוריה מגלם השחקן מקס ואגנר (פרפורמר גרמני שאינו פיקטיבי, כמוהו כשתיים שהיו בפרק הראשון וכשלישית בפרק הבא) מגלם בעיצוב בין-מגדרי מצוין כשהוא משמיע (שפתיו נעות והקול המוקלט הוא של שחקנית גרמניה) את יומנה של אמו העוסק בקשרי התלות הנוצרים ביחסים שבין קורבן לבין מקרבן.
מה שלום החיה (צילום: גדי דגון)
קינה מצמררת
בפרק השלישי ״המדבר של האמיתי/מציאותי״ מגלמת עדילי ליברמן, בכוח שכנוע רב, את הדמות של אמנית הפרפורמנס הרדיקלית ליאורה אלשייח, סולנית להקת Liora and the Schwarz Schwanze, שעוסקת במונחים מודרניים של ניתוק ושל הגירה. במהלך הדברים מגיע הקטע, שבצירוף מקרים אפשר להקדיש אותו לשרי החינוך והתרבות החדשים, נפתלי בנט ומירי רגב, למרות שנוצר לפני שהחלו במה שמאיים להיות תהליך של ייבוש פוליטי ותקציבי של אגם התרבות הישראלית.
הקטע הזה מורכב מסרט וידאו של פעילות צה״ל במבצע ״צוק איתן״ באוויר, ביבשה ובמנהרות, עם טקסט הלקוח מסרטו של סטיבן שפילברג על פי ״מלחמת העולמות״ של ה. ג׳. וולס. ההנגדה בין הנראה בסרט למושמע על ידי ליברמן, ואחר כך הקינה המצמררת שלה, היו הסיום והסיכום הברורים של מאמציו היצירתיים של אייל וייזר בעבודה הזאת.
רשימת השותפים הלא-פיקטיביים של המופע ארוכה, מורכבת ומרשימה, ולכל אחת ולכל אחד מהם מגיעה המחמאה על יצירתיות שסייעה לאייל וייזר לשוב ולממש אירוע שיכול להיחשב כהישג, מבחינת המורכבות המסובכת שלו.
הוא אינו קל לצפייה, הוא אינו מהנה, ומשמעותו לחוצה בסד השעה שהוקצבה לו. ועם זאת אפשר לברך על הבאתו לפסטיבל ישראל, אם כי לא באולם המרכזי, שהתאפשרה בתמיכת מכון גתה, במסגרת 50 שנים לכינון היחסים הדיפולמטיים בין ישראל לגרמניה.