|
|
|
 רונן היטיב להבליט את תפקידו של זיף, אולי כגיבור הטרגי המובהק, לצד יהוא שהוא הגיבור הטרגי התנ״כי המקורי, והוא עושה זאת בליהוקם המבריק של שני התפקידים האלה. גיל פרנק הוא יהוא טבעי, שהכריזמה נוטפת ממנו בכל אגל זעה, בכל חיוך ציני [...] את זיף חי דב רייזר בכל ניד וגוון של משחקו ועיצוב המעבר שלו מחוכמת השליט ואכזריותו אל ההכרה באחריותו למעשיו"
|
|
|
|
|
המחזה המזהיר שב ועולה בהבימרתף, בהצגה המאירה את אובדן הצלם האנושי של הכיבוש
משחקי קוביה בקזינו
גלעד עברון, מחברו של המחזה ״התנ״כי״ הנושא את שם יהוא מלך ישראל במאה התשיעית לפני הספירה, כותב בעשור השני של המאה ה-21 לספירה כי מדובר ב״ניסיון להבין את שורשי האלימות והציניות, את ההנאה מהכוח, ואת הדינמיקה של ההתמודדות מולם". אבל לא די בכך, ולהבין עלול להוליד סליחה. גרוע יותר - את האלימות של השכחה. זו שמולידה בסיכול אותיות הכחשה.
אבל ספר מלכים ב׳ פרקים ט׳-י׳ אינו מחזה שנכתב ב-1992 שמאפשר להצביע עליו כדוגמה לדה-לגיטימציה עוכרת למדינה המממנת את התאטרון הלאומי המציג אותו שוב ב-2015. את "האני מאשים" המקורי כתבו מחבריהם של שני פרקי התנ״ך.
את המחזה בן זמננו כתב גלעד עברון וניכרת בו היכרותו עם מיטב הדרמה לדורותיה, עם מחזאים ומחזות שנתנו לו השראה ומפתח לצופן הגנטי של יהוא וצאצאיו. צופן פתוח שעברון והבימה שבים ומניחים לפתחנו ולאו דווקא כמשל או כסמל, אלא כתעודה של חטאת דורנו.
יהוא של התנ״ך הוא שר צבא אכזר שמורד במלכות בחסות הדת, ומטעמה מחסל אויבים מבית ומחוצה לו. את יהוא של עברון מעלה לגדולה הפוליטיקה האזרחית המשתמשת בו, בעריצותו ובחרבו לצרכיה, אך מוצאת את הדרך - יחד עם נאמניו החדשים - להרכין ראש, למשת״ף, עד אובדן ערכים, עד שכחה. עד שיקום שליט חדש ובקזינו של השלטון יוטלו קוביות חדשות-ישנות של נאמנות וכניעה. שהרי כל שליט יודע להיות רועה עדרו.
יהוא (צילום: ז׳ראר אלון)
א' גדולה ואדומה
הגרסה של עברון מותירה את הסיפור בתקופת ממלכת ישראל, תחת שלטון יהורם, בנם של אחאב ואיזבל. הוא מלך חלש, חולני, מסתגר - ואיננו פוגשים אותו, אלא את מי ששולט בפועל בממלכה - ראש השרים זיף, ושר הצבא הנאמן לו עזגד. הם מנהלים מלחמה נגד התקוממות הארמים בשטחים הכבושים בגלעד. שם שולט בחרבו יהוא, מפקד חיל המצב, שנתפס לאחר שרשרת רציחות שביצע ללא סמכות ובלי הוראה מגבוה.
אבל זיף חכם יותר, או רק נדמה לו שכך, ובמקום להעניש את יהוא הוא מלמד אותו, בעזרת בתו קטורה, להיות מורד ושליט. אבל מה שהמדינאי אינו מבין הוא שבניגוד לעזגד הנקי והנאמן, ליהוא יש תכונות אחרות, וכשהוא לומד את הצעדים הראשונים הוא כבר יודע ללמד ריקוד חדש. מחול הדמים יוצא לדרך, המלך יהורם ואיזבל הולכים בנתיבי התנ״ך, והאלמנה זילפה בנתיבי הליידי אן של ריצ׳רד השלישי. משם ואילך יהיו עמו צמד חיילים מייצגי החילות והמשמרות הנאמנים לכל שליט.
את ההצגה העוצמתית, הטקס של התאטרון, ביים אילן רונן בהבימרתף, צפוף, נוגע בקהל כשאת המרד, המהפך, השלטון החדש מייצגים שולחן גדול ושלושה כסאות שמיקומם משתנה בהתאם בלב התפאורה היבשה והקרה כבטון מזוין שעיצב ניב מנור. בעיקר הוא מגדיל עשות בעיצוב העריצות החדשה באמצעות הברקה גרפית. הוא נטל את האות א' כפי שהיא מודפסת בספרי התנ״ך, הגדיל אותה לתוך עיגול עצום ורב, ואף צבע אותה באדום. רק אני אחראי לאסוציאציה המחרידה שלא הרפתה ממני כטוטפת זיכרון שעדיין מסרב לשכוח.
זיו וולושין עיצב את התאורה האפקטיבית לכל מהלכי ההצגה, ואורי וידיסלבסקי הצטרף למהלכי התאורה הנפשית במוזיקה שיש בה חיל ורעד, ואפקטים מדויקים של עברה ואימה. אסתי אשד סייעה מאוד לשחקנים בהדרכת השפה והדיבור של הטקסטים שכתב עברון. חולין מזה, ערמומיות מזה ונשמות אבודות בתווך. רות טון מנדלסון ורמי סמו, יחד עם הצלם ז׳ראר אלון, הכינו תכניה שיש בה מידע, הארות, ותזכורת ראויה להצגה שהועלתה ב-1992.
יהוא (צילום: ז׳ראר אלון)
זוגות בלב המחזה
את הדם הנשפך, מחוץ לבמה, מייצגות תלבושות אנשי הצבא שעיצבה נטשה טוכמן-פוליאק, חלקן התחתון כסינר קצבים בבית מטבחיים, חלקן העליון כחלקי שריון. הנשים בשמלות על-זמניות, ואילו זיף, המדינאי הנצחי, בחליפה בת זמננו. את הדם שיישפך על הבמה, מייצג צבע אדום הזורם ממשפך קטן על זרועותיהם של עזגד נקי הכפיים ואשתו מעכה, שאלון נוימן ורזיה ישראלי מגלמים את מותם במשחק נוגע ללב. תמונה מרטיטה ונוגעת ללב.
המצב הזוגי הוא אחד האמצעים המייחדים את המחזה, והבימוי של רונן מיטיב להדגיש אותו בעיצוב ארבעת הזוגות, זיף ובתו קטורה, יהוא וזילפה, ושני החיילים בנוסף לעזגד ומעכה. אבל אלה - למעט החיילים - הם זוגות מתפרקים ומתחברים בצימודים אחרים, מוחשיים או נזכרים - יהוא הרצחני כנגד יהורם החלש והחולה שאינו מופיע בהצגה, יהוא כלעומת עוזגד, יהוא וקטורה, ובעיקר יהוא וזיף.
צמד-לא-חמד זה הוא לב המחזה ורונן היטיב להבליט את תפקידו של זיף, אולי כגיבור הטרגי המובהק, לצד יהוא שהוא הגיבור הטרגי התנ״כי המקורי, והוא עושה זאת בליהוקם המבריק של שני התפקידים האלה. גיל פרנק הוא יהוא טבעי, שהכריזמה נוטפת ממנו בכל אגל זעה, בכל חיוך ציני, בכל הרכנת ראש מזויפת כשהוא לומד חנופה מזיף וריקוד מקטורה כשידיו קשורות בחבלים, כבובה על חוט, שבנקודה מדויקת מאוד משתלטת על הבובנאים, והחבלים כבר כובלים אותם. תמונת מופת שמירי לזר עיצבה להפליא את תנועתה המטלטלת.
בהמשך גיל פרנק חושף באנרגיה סוחפת את האלימות הטבועה בו כלפי כל מה שזז מולו, או אפילו אתו, כפי שזה מגיע לידי ביטוי מצמרר בתמונת חיזורו האלים אחרי זילפה, בגילומה המצמית של מאיה מעוז. היא מלכותית וגאה, ואת שברונה ושבירתה היא מעצבת בכל פרטי משחקה, ובמיוחד בשתיקותיה ובמבע פניה, עיניה, שפתיה, ובמיצוב גווה הנכבש-נאנס בחרב.
את זיף חי דב רייזר בכל ניד וגוון של משחקו ועיצוב המעבר שלו מחוכמת השליט ואכזריותו אל ההכרה באחריותו למעשיו, ששיאם ברצח שבעים בני משפחתו של אחאב, ולתבוסתו כאב וכאדם שוויתר על ערכיו למען ההון הכוזב של מעמדו. מי שמדגישה זאת ובעצמה עוברת תהליך של שינוי במשחקה היא לאה גלפנשטיין כבת הנאמנה קטורה. חרדתה לגורלה ולגורל אביה היא המסגרת הרגשית, אבל העקרה, של סיפורם. בתמונת הסיום היא וירטואוזית בצחוק ההיסטרי שבאמצעותו היא ״מתארת״ את זוועת הכיבוש, הלאומי והאישי.
יהוא (צילום: ז׳ראר אלון)
חיילים לדבר עבירה
כצמד החיילים, ושוב הברקת ליהוק, שלומי ברטונוב ארך הגוף, ודניאל סבג הנמוך ממנו בשני ראשים, ואף הם בתנועה מעוצבת של לזר כאילו היו זוג רקדנים במחול לא להם. הם מתואמים ומדויקים במחוות הגוף, הזרועות, ובמיוחד הפנים השונות שלהם, ומתק שפתיהם אירוני מאוד גם בבשורות האיוב והמעשים הכוחניים.
דווקא הם, שני החיילים, אלה שהמפקד שולח לכל דבר עבירה שנחוץ לו, אפילו אם זה כרוך בעלייה אפשרית על מוקשים, מהווים במחזה הזה את האנך שעמו נמדד יהוא חדש, זה הנשקף מרחוק כשהוא בחלון, וממנו משלח את הכוח האורב להנחית את המכה הבאה.
כי כן, העלאתו החדשה של ״יהוא״ נוסח עברון, כאן ועכשיו, היא אות האזהרה של עברון ורונן מפני הכיבוש החדש המאיים עלינו, ולאו דווקא של השטחים והעמים השוכנים בהם, אלא הכיבוש שלנו את עצמנו. אנחנו נהיה הנכבשים, ואנחנו גם נדע לרקוד על פי הכוראוגרפיה והפרטיטורה החדשות הנכתבות בהיכלי התהילה והגאווה של שליטים המוליכים את צאן מרעיתם, טובים וטובים יותר, אל תהומות של מלחמות אחים.
כך, כעדותו בתכניה, קורא את המחזה אילן רונן, כמנהלו האמנותי של התאטרון הלאומי, אולי במאמץ אחרון - עוד נדע - להישאר זקוף במה שהוא מתאר כ״משהו מרגש, מפחיד מאיים ייחודי ומיתי בעוצמות שמעניקות אותיות ומלים עבריות לחווית הקיום הישראלי כאן בארץ״.
ולסיכום - את ה״יהוא״ הזה רצוי לראות ולהבין.
24/06/2015
:תאריך יצירה
|