יומן קרב ספוג בדם
 
״רַק מִי שֶׁשָּׁכַל אֶת הַטּוֹב בְּרֵעָיו אוֹתָנוּ יוּכַל לְהָבִין...״ כתב חיים חפר בשיר ״דודו״.

המיוחד בשיר הזה הוא העובדה שחפר כתב אותו כשיר גבורה על הפלמ״חניק דודו צ׳רקסקי בעודו חי ולוחם. זמן קצר אחר כך, באפריל 1948 הוא נהרג בקרב על משטרת נבי יושע, והשיר ובמיוחד השורה הזאת הפכו מרגע השמעתם במלחמת העצמאות לאחד ממייצגיה המובהקים של הלחימה על הבית ושל מחירה הכבד. לשיר ולשורה הצטרפו במהלך 67 השנים ששעברו מאז שירים ושורות דומים שליכדו את השכול שגדל מדי שנה ואיננו חדל.
 
המחזה ״אח יקר״ מאת גדי ענבר, המועלה עתה על בימת הקאמרי בבימויו של עודד קוטלר, חורג מהנתיב שנסלל במהלך שכול הקרבות, הערכות, המבצעים והמלחמות, בחזית, וגם בעורף. הוא מחזה אוטוביוגרפי על ענבר ובני משפחתו שאיבדו את הבן והאח יאיר, במלחמת יום הכיפורים. 
 
עלילת המחזה מתארת איך האמת על נסיבות נפילתו פורצת לתוך חייהם כעבור שנה ומעמידה במבחן קשה אותם ואת מורשת הקרב, התהילה והשכול שצה״ל פיתח בקפדנות רבה, וכפי שהמחזה חושף גם בטיוח העובדות, בהשתקת תחקירים, ובכסת״ח.
 
בסיפור הזה האמת נחשפת ביומן המלחמה ספוג הדם של עופר, הבן שנפל, ונמצא בתוך הטנק שהוא ושני חיילים אחרים נהרגו בתוכו, לאחר שמפקדם, דדי גבע, נטש אותם חמש שעות לפני כן ולא חזר עם סיוע. לאחר המלחמה נבחר עופר לקבל את צל״ש מפקד האוגדה - על פעולה שלא עשה, כפי שהתברר בתחקיר. צל״ש אחד מ-530 שהוענקו אחרי המלחמה במסגרת המגמה הצבאית והפוליטית להאדיר את תוצאות המלחמה ההיא.
 
כן לדעת, כן לגעת
 
את העובדה הזאת מגלה האח, אורי, השב מחו״ל למועד האזכרה לנופלים. זה קורה כשהוא מנסה לברר מדוע יהושע פרלמוטר, ראש יחידת ההנצחה במשרד הביטחון, וידיד המשפחה, סירב לבקשת האב, יהושע, להקים אתר הנצחה לעופר ולעוד חמישה נופלים ביישוב שלהם. הפגישה הזאת חושפת לא רק את האמת על נסיבות הנפילה של עופר אלא גם את שיטת הצל״שים כמעטפת מגן למפקדים שפישלו.
 
הגילויים האלה מוליכים לעימות גובר בתוך המשפחה שאותו מפקד, דדי גבע, עומד להצטרף אליה עם נישואיו הקרובים לאחות נוגה. שניהם מתייצבים לצד האב הנאחז בצל״ש ובחתנו המיועד כדי להבטיח את מעמד השכול שלו ושל האם, קטי. אלא שהיא יודעת משהו שמחבר אותה דווקא למאבקם של אורי ושל יהושע ורצונם לחשוף את המוסתר.
 
גדי ענבר כתב מחזה שיש בו מרכיבים דרמטיים חריפים שמעצימים את המאבקים הניטשים בשדה הקרב, באמצעות תמונות משוחזרות על פי היומן של עופר, ואת המאבקים בתוך המשפחה, באמצעות התרחשות שמחוץ לנושא השכול.
 
ברקע, לצד החתונה הצפויה, מתקיימת מערכת הבחירות לראשות המועצה, שדדי הוא המועמד המוביל בה בסיוע כספי של יהושע, ועמה גם נסיונות סחיטה שנועדו להשתיק את אורי ונפתלי, וגם כדי לגייס למאמץ הזה את יהושע. האירוע האחרון, והצפוי מבחינה דרמטית גם כמהלך המכריע במאבק, הוא החמרת מצבה הבריאותי של קטי.  
 
המחזה, כפי שניכר בכל רגעיו, נכתב כעדותו של גדי ענבר מתוך צו פנימי, אחרי ארבעים שנה ש״הכאב והכעס הפכו שתוקים יותר ויותר. אבא אכל את עצמו מבפנים. אמא בכתה בסתר. האסון הפך לזיכרון, הכאב לצלקת עמוקה, ויאיר, אחינו, לתמונה מחויכת". והצו הפנימי הזה הוא ש״כל מה שהיה ״לא״ עד היום הופך ל״כן״. כן לדעת, כן לגעת, כן לדבר, כן לצרוח, כן לחשוף את השקרים, כן לגעת בפצעים הפתוחים".

ברוח זו הלך גם הבמאי עודד קוטלר שהעמיד הצגה ישירה בביטוי המעבר מכאב אמיתי אחד לכאב אמיתי נורא יותר, משתיקה והפניית עורף למה שעלול לערער את תפיסת השכול אל העימות, שאיש אינו רוצה בו אך הוא חייב להתרחש. קוטלר לא נרתע מהסכנה שהדברים יוצגו במלוא עוצמתם.
 
הבימוי מעצב נכוחה את העמדת השכול במבחן של החיים, בתוך תפאורה ותאורה של במבי פרידמן, שיש בהן פשטות אידילית של חיים בציור של שמי תכלת ושיבולים, וגם השתקפות קודרת של חחיילים והטנק והאש בשדה הקרב הנחשף מאחור. התלבושות שעיצבה דניאלה מור והמוזיקה של אפי שושני הוסיפו את הביטוי שלהם לעיצוב הבימתי כפול-הפנים. 
   




אח יקר (צילום: ז'ראר אלון)






הצגה שאינה נרתעת מהכאב
 
את המשא הכבד החשיפה נושאים בהצגה של ענבר וקוטלר השחקנים, אלה שבלעדיהם אין תאטרון ואין סיפור, והם שנותנים המהות החיונית לכתוב ולמעוצב, ובתווך אסתי קוסביצקי ורמי ברוך כזוג ההורים, יהושע וקטי. כל אחד מהם מביא לדמות שהוא מגלם מרקם מיוחד, שאיננו פוחד מביטוי של נתק פנימי זה מזה. ושניהם מתקדמים בשכנוע בנתיב הזה אל הרגע שכבר אי אפשר להכיל את הכאב ואת השתיקה - ובו שניהם מגיעים לשיאי העוצמה של משחקם, ולא רק בהצגה הזאת, אלא בקריירת המשחק הנפלאה שלהם.
 
אודי רוטשילד יוצר במשחק מעוצב לפרטיו את דמותו של אורי, כשבכל רגעי התעקשותו והעימותו עם אביו ועם דדי, הוא שומר על גחלת הכאב האישי של אח שכול - אותו מעמד שבמשך שנים ניצב בצל השכול של ההורים - וגם על האמפטיה עם סבלם של הוריו, ואפילו עם הההתכחשות, והוא חי את המאבק הפנימי שבו המייצג למעשה את הדרמה כולה.
 
דייויד בילנקה קיבל לידיו את תפקיד קשה במהותו, זה של דדי גבע, המפקד שנטש, שאחר כך המציא את גבורת עופר, ועתה הוא ניצב על ספם של שני ארועים משמעותיים לעתידו - החתונה והבחירות. בילנקה מצליח לבטא את המורכבות הקשה של התפקיד, החל מתמונות הקרב האחרון, דרך העמידה הזקופה בעצרת הזיכרון, בואכה האמת של חייל שלא לימדו אותו על הפחד המשתלט על לוחם ומפקד נוכח האובדן הצפוי של חייליו תחת אש אויב.
 
גדי יגיל כנפתלי פרלמוטר מעצב בחדות את הציניות ואת ההומור של מי שהמערכת משתיקה, וגם את הנחישות לחשוף את שקריה ואת סודותיה. יגיל גם יודע לעצב בעדינות את המרקם המיוחד של יחסיו האישיים ועם חבריו שהפנו לו עורף. את תפקידה של האחות נוגה מגלמת ברגישות כינרת לימוני, שמצליחה להפיק מהמעט הכתוב את מלואו הנרמז. אסף פרי, כאח עופר, ועמו אבי גולומב ורביב מדר הם החיילים הנטושים בטנק שעל גורלם כתב אורי ביומנו.
 
העלאת ״אח יקר״ בקאמרי תוכננה עוד לפני שהחלו הדיונים על נסיבות ״צוק איתן״ ואירועים שונים במהלכו, ובוודאי שאין לו קשר לדו״ח האו״ם ולדו״ח הנגדי של ישראל. מותר לשער כי מישהו כבר ילחש על אוזנה של שרת התרבות על פגיעה קוטלרית חדשה ומסובסדת בטוהר הנשק ובכבוד הנופלים והשכול. אני מקווה שהיא תיטיב לזכור את נסיונה כצנזורית הראשית וכדוברת צה״ל לפני שתשגר תגובה, שתכניס אותנו לסחרור מחודש.
 
כי ״אח יקר״ של גדי ענבר איננו מתיימר לייצג איש אלא את הכאב האישי על מותו של אחיו, שהיה צריך להימנע, שהיה מיותר. ואת זה אסור להשתיק.