פסטיבלים - עננים בצבעי אקוורל

נובלה פיוטית של יהודית קציר בגרסה בימתית מעמתת את תשוקת החיים עם תחושת המיצוי שלהם

מהעבר אל העתיד לבוא

אנסמבל אספמיה, הבמה היצירתית העצמאית שהקימה דליה שימקו ב-2007, איננו פרינג׳ במובן המקובל של המושג, אם כי השותפות בינו לבין תאטרון תמונע, כביתו, מציבה אותו תחת ההגדרה הזאת. בין ההצגות שהועלו בו ושימקו ביימה, בולטות ״מעשה בטבעת״ על פי הרומן המסעיר של אילן שיינפלד, ״אחוזת וייס״ מאת נויאל טוביאס, ובשנה שעברה המונודרמה ״הנחש״ מאת לואיג׳י מלרבה.

באלה, ובהצגות אחרות ששימקו העלתה וביימה היא קיבעה את מיקומה כבמאית מקורית עם תו איכות שהיה צריך לפתוח בפניה את שערי המבצר המסובסד של התאטרון הרפרטוארי הישראלי. הקהל המגיע להצגות של האנסמבל נשמע לא פעם שואל איך זה ייתכן. לרגעים עולה בי ההשערה כי היא עצמה איננה מעוניינת להתמקח על רעיונותיה האמנותיים, ונוח לה בקרב משפחת הפרינג׳ של תמונע וקהלו.

הנוחיות הזאת איננה ויתור על השקעה בכל מה שנוגע לליהוק, לעיצוב ולבחירת החומרים - שיכלו לעלות על כל אחת מהבמות הרפרטואריות, ואולי אפילו להגיע אל קהלים רבים ואף רחוקים יותר. הצגה כזאת היא ״עננים״, מחזה מאת דורית יוסיפוף-לוין על פי הנובלה ״והעננים נוסעים נוסעים״ מאת יהודית קציר שפורסמה בספר שלוש הנובלות ״מגדלורים של יבשה״ (הספריה החדשה, 1999).

עלילת המחזה שומרת על רוח הנובלה וגם על מאפייני המקור בתאור עולמה הפנימי המתערער לפתע של תמרה, ציירת שסומנה כ״הבטחה גדולה״ בראשית דרכה, בת 35, הנהנית מנישואים יציבים, ילדה בת ארבע ומחשבות על הגדלת המשפחה. את התחושה שלה כ"בת חורגת במשפחה שעשתה לה" היא מעוררת בביקור כפול בעיר הולדתה, חיפה.

המפגש העיקרי הוא עם יואל, המורה לציור שהצליחה ללכוד עוד בנעוריה, אך אהבתם הוכרעה תחת נאמנותו למשפחתו ובצל סממנים שנותרו מהלם קרב במלחמת לבנון הראשונה. הגרסה של יוסיפוף-לוין לסיפור הזה מפצלת את דמותה של תמרה לשתיים, כאמצעי בימתי המאפשר לראות את ההתבוננות של תמרה המבוגרת בזו שהייתה בשעתו, ולהגיע מתוך כך אל מסקנת החיים שלה בהמשך.

בה בעת מתקיים גם המפגש האחר, עם דודתה הזקנה רות, שמצב בריאותה הידרדר והיא שוהה בדיור מוגן. הקשר העמוק ביניהן, והמפגש עם יואל - ועם נעוריה - מחבר אותה מחדש אל זהותה, אך לא כפי שהייתה עד כה אלא אולי, ובאמצעות מעשה קיצוני, היא מגלה גם את האומץ למות, שמייצגת דודתה, וגם את האומץ לחיות שהיא מגלה בעצמה.

עננים-יחצ.jpg

עננים (צילום: יחסי ציבור)

משחקי העימות הבין-דורי

דליה שימקו העמידה את ההצגה בתוך תפאורה מלאה שעיצבה דיתי אופק-צרפתי, שיש במרכזה עץ גדול שצמרתו כענן שעליו מוקרנים - בעיצוב וידאו של יואב בראל - ציורי מודיליאני שיואל לימד עליהם וציוריה של תמרה - וליתר דיוק של נועה סימון. חלל הבמה כולל בנינוחות את מקומות המפגש וההתבוננות שזוכים בתאורה היפה של זיו וולושין. קארין דוד עיצבה תלבושות נאות, איסר שולמן עיטר במוזיקה מקורית ועומר שמר סייע בתנועה.

המקסם החזותי שנוצר נתן לשימקו את היכולת להתניע את המחזה בין מישורי המקום והזמנים ולפתח בהם את המרקם המיוחד של כל אחת מהדמויות וחוויותיהן. במיוחד היא השכילה בעיצוב העימות בין תמרה המבוגרת לתמרה הנערה. את המבוגרת מגלמת בישירות נוקבת מאיה גסנר שמצליחה לבטא את הריק הפתאומי וגם את התעשתות ממנו בעזרת המפגש המחודש עם יואל והביקור אצל דודתה.

את תמרה הנערה מגלמת בחוצפת-נעורים גיל יפרח אשר כשמה כך היא פורחת בעיצוב שמחת אהבתה למורה, ונובלת אחר כך כשנשיותה נובלת אל מול הגבר האבוד. לצדה סוערת שירה עדן כחברתה הטובה נעמי, שעולמה השסוע משמש כמראה לעתיד לזה של תמרה.

את תרומת המשחק העיקרית מביאים להצגה שני שחקנים ותיקים שהתענוג לראותם מתחדש בהצגה הזאת. שרון אלכסנדר הוא יואל שרמנטי, אפילו תמים, בנפילתו ברשת של תלמידתו, והוא מחוויר בהמשך רק כדי לשוב ולהתעורר במפגש המאוחר עמה במשחק רגיש.

מנגד חיה את תפקיד הדודה רחל דובסון, ממיטב השחקניות אצלנו שפחות מדי רואים אותה ובכל פעם שזה קורה הגעגוע גובר. הדודה רות שלה בהתנהלותה ובהגשת הטקסט היא מלאכת מחשבת של משחק המגלם את החוכמה ״שלאחר החיים״, אם אפשר להגדיר כך את השלב של ההכרה במועד הסופי שלהם.

בסיכום ״עננים״ היא מעדן של תאטרון איכותי ורוחה של יצירת הפרוזה המקורית של יהודית קציר שורה על המחזה של דורית יוסיפוף-לוין והצגתה של דליה שימקו. ההנאה לצופים בו מובטחת.