תיאטרון בית ליסין עושה כמתחריו בשוק הרפרטוארי ושולף קומדיה רומנטית לטובת כוכביו יונה אליאן וששון גבאי וגנבת ההצגות המומחית זהרירה חריפאי.
הניחוח מוכר
השיקול המסחרי שניצב מאחורי ההחלטה של תיאטרון בית ליסין ברור לעין. אחרי השקעה גדולה בהצגות איכות שאפיינו את הרפרטואר שלו בשנתיים שעברו, ולאחר שנמדדו הנתונים של האולם והבמה בתיאטרון בדיזנגוף שירשו מהקאמרי, הגיעה השעה לפרוע את החובות לקופה. אפשר לתקוף, אם רוצים, אבל באותה הזדמנות גם מותר לצחוק.
"פילומנה" איננו מחזה מסחרי, למרות שהצגותיו הן מכרה זהב עם שלושה תפקידים ששחקנים אוהבים להשתעשע בהם ולשעשע עמם את הקהל. המחזה הועלה ב-1969 בקאמרי, וכיכבו בו רחל מרכוס, אברהם בן יוסף ומרים ברנשטין כהן, תריסר שנים חלפו ובהבימה שבו אליו עם ליא קניג, נסים עזיקרי ועדה טל, ושוב עברו תריסר שנים והמחזה נחת בבית לסין על כתפיהם של יונה אליאן, ששון גבאי ודבורה קידר שהפכו את ההצגה ללהיט גדול של בית ליסין הקטן.
והנה שוב, תריסר שנים אחרי וצמד הכוכבים של בית ליסין חוזר, מבוגרים יותר, אל הלהיט שלהם, בבימוי חדש, תפאורה חדשה, על במה גדולה ועם זהרירה חריפאי שממשיכה לככב ולגנוב הצגות בקלילות משועשעת.
ובעצם למה לא? הרי המחזה הזה של אדוארדו דה פיליפו הנפוליטני שומר על הניחוח המוכר של פיצה טעימה ופריכה. סיפורה של הפילגש שנלקחה מבית הזונות ואחרי 25 שנים מרימה ראש, מהתלת בגבר שלה, דון דומניקו העשיר, ומכניסה אותו לחופה כדי להיחשף כאמם של שלושה בנים שכל חייה תמכה בקיומם בעילום שם, ולהעניק להם שם ומשפחה.
ומי לא יזיל דמעה – במרבית המקרים של צחוק – בקומדיה ששיאיה רומנטיים מלודרמטיים למהדרין? אפילו אותה פילומנה עושה זאת אחרי שנים שלא ראו דמעה על לחיה. היא אישה גאה שאינה מתביישת בעברה, ומתגאה דווקא בכך ששימרה בתוכה את נכס האימהות, גם אם בסתר. רומן של דון דומניקו עם צעירה מאלץ אותה להפר את כלליה שלה ולצאת לקרב האחרון על אושרה שכל כולו אבטחת עתידם וכבודם של ילדיה.
דרמה, מלודרמה, קומדיה ופארסה
הבמאי הפעם, רוני פינקוביץ`, סחט מהמחזה כל זווית אפשרית של דרמה, מלודרמה, קומדיה ופארסה, עם עוד כמה גיוונים בדרך אל הסוף הטוב שטוף הדמעות. וכשעל הבמה מתרוצץ ששון גבאי, בתפקיד דון דומניקו, והוא משתולל כגבר שחטף בעיטה מתחת לחגורה, או כגבר שמנסה לאתר סממנים גנטיים שיגלו לו מי משלושת הבנים שלה הוא גם הבן שלו, אין סיכוי להפוגה.
יונה אליאן צברה בשנתיים האחרונות הישגי משחק ב-שלושה תפקידים דרמטיים מאוד ב"מירל`ה אפרת", "פלדה" ו"צור וירושלים", והדים להם ניכרים בעיצוב פילומנה הנוכחית, שיש בה בגרות, הדר, גאווה וכאב. וזה בהחלט לא קל לשמור על האיזון בין אלה לבין העובדה שמדובר בקומדיה.
זהרירה חריפאי נהנית לשחק בהצגה הזאת, ואי אפשר שלא להתמוגג מחדות לשונה, ממחוות פניה וגופה ומההתרוצצות הפרפרית שלה על קצות האצבעות כאשת סודה של פילומנה. ויש לה אפילו רגע חריג מאוד בכל הערב כאשר היא פונה במישרין לקהל כדי לסחוט עוד צרור של מחיאות כפיים. מחווה שובבה של הבמאי לשחקנית הנהדרת הזאת שבלי שום מעצור גונבת לגבאי ולאליאן את ההצגה.
אברהם סלקטר כמשרת האישי של דון דומניקו, רפי תבור כמלצר וכעורך דין, מיכל טראוריג כפילגשו החדשה של דון דומניקו ומיכל אטלס-קצירי כמשרתת בבית המטורף תורמים גם הם את חלקם לפינות הפארסה של ההצגה.
צחי גליק, מורדי גרשון ויניב לוי כשלושת הבנים של פילומנה, לעומת זאת, מחזירים את הממד הקומי המעודן יותר להצגה, ואפילו בקונצרט שהם מבצעים יחד עם ששון גבאי, בשירה, בגיטרות וברגליהם לצלילי הטרנטלה הנפוליטנית שחיבר להם אלדד לידור.
את התפאורה הגדולה עיצב אדריאן ווקס, שמעצב התאורה יחיאל אורגל העניק לה גם אור שמש וגם אווירה אינטימית. יוסי בן ארי עיצב תלבושות נוחות, עם נגיעה של הומור בכמה מהן, ופזילה נוצצת לאולמי חתונות.
והקהל צוחק יחד עם כולם. ולמה לא?
לפרטים נוספים
04/12/2005
:תאריך יצירה
|