חוט השני המדמם
 
מבצע עגנון-לוין, או פרמונט-רכטר, או שמייסר-ריקלין ושות׳ הוא אחד הנצחונות הגדולים במלחמת העצמאות של האופרה הישראלית המציינת 30 שנה מפרכות בשדות מלחינים זרים עם שבע גיחות, מהן שתיים לילדים,  למתחם המוזיקה הישראלית המקורית.

התשואות הרמות שהיו אמש ליוצרים ולמבצעים העידו כי לא לחינם. ורק אישה אחת חסרה לי שם על הבמה. לא זמרת, לא מלחינה, לא במאית. אבל מנצחת. חנה מוניץ, מנכ״ל האופרה, שיוזמתה, כרבות אחרות, הולידה ערב של גאווה וכבוד.
 
אין זה עניין פשוט ומובן מאליו להעלות בערב אחד שתי אופרות, אמנם קצרות, שיכלו לעמוד ברשות עצמן. אבל את ההישג הזה העצימה העובדה שהשתיים חוברו להן יחדיו בניצוחו הנפלא של איתן שמייסר שהפיק עולם צלילי עשיר ומגוון של שני מלחינים שונים זה מזה, ושלט בתנופה ורגישות בסולנים, שיצוינו וישובחו בהמשך, בנגנים ובקבוצות של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון.
 
שתי אופרות, על פי יצירות שונות זו מזו - ״האדונית והרוכל״ מאת ש"י עגנון, ו״שיץ״, מחזהו המוקדם של חנוך לוין - חוברו להן יחדיו בבימוי רב השראה של עידו ריקלין, שיחד עם שותפי העיצוב, שעוד ידובר בהם בהמשך, מצא את חוט השני המדמם המחבר את היצירות הנפלאות לערב שההגדרה ״ישראלי״ מכילה בתוכה את ההוויה המיוחדת לאומה ששרדה חורבן במערב ורדיפות במזרח, ומצאה עצמה כאדוני ביתה החדש השוקע במלחמה שאין לה קץ נראה לעין.

"מטורפים לנטרפים" - עידו ריקלין בשיחה עם יוסי שיפמן על "מעגנון עד לוין" 
 



האדונית והרוכל (צילום: יוסי צבקר)

האדונית והרוכל בתזמור עשיר
 
את ״האדונית והרוכל״ של עגנון, המתרחשת אי שם ביער עבות ששמו אירופה, עיבדה המשוררת צרויה להב.  הליברית שלה נשמעת ברגעים רבים שונה משפתו המקורית של חתן פרס נובל, אבל היא מאפשרת למלחין חיים פרמונט לפרוש יריעה מוזיקלית נרחבת, אשר כעדותו נסמכת על רעיונות ומוטיבים של מיטב המלחינים. זו דרכו בשנות ההלחנה שלו, וכך גם היה ביצירתו המרגשת הקודמת שנוצרה לפי הזמנת האופרה - ״הבן יקיר לי״ עם ליברית של תלמה אליגון-רוז, ואשר הועלתה בפסטיבל ישראל 2000.
 
עלילת הסיפור והאופרה מתארת מפגש עתיר רבדים בין יוסף, רוכל יהודי, נע ונד בין עיירות, שנקלע אל פתח ביתה של הלני, אדונית נוצריה ומאיימת, שקונה ממנו סכין, ובהמשך, כשהוא שב אל הבית בגלל סערה, מכניסה אותו אל ביתה, ומתפתחת ביניהם זוגיות של תשוקה-תיעוב-משיכה-ותלות. עד מהרה מתברר כי הלני היא חיה טורפת, קניבלית, שכבר קברה את שלושת בעליה.
 
המתח גובר לעבר השאלה אם ומתי היא, שמרעיבה את עצמה, תטרוף את בשרו של יוסף. המתח הזה הוא הבסיס לריקמה המוזיקלית של חיים פרמונט, שראה מול עיניו את ״כחול הזקן״, יצירתו הנפלאה של בלה ברטוק, בעיקר כמראה הפוכה לעלילה, ולסיום המפתיע של עגנון. אך גם בהיפוך מוזיקלי מעניין מהקדרות של ברטוק אל תאי צליל ומשפטים המשחקים במוטיבים נוצריים ויהודיים, מעולם שהטירוף הקניבלי עשה בו שמות.
 
התזמור העשיר של פרמונט הניע את גלגלי העלילה והעניק לצמד הזמרים הנפלאים שנשאו בקולם ובמשחקם את המשא המוזיקלי-עלילתי. עידית זמיר כהלני אדומה כדם שהיא לגמה, ומתכננת להוסיף עוד מנה או שתיים שיחיו אותה. והיא מצמררת ברגע שנשיכתה בצווארו של יוסף מניבה לא דם לוהט אלא מי קרח.
 
גיא מנהיים מרתק בקולו כיוסף הרוכל שבא למכור ומוצא עצמו נמשך, ובמודעות גמורה, לאיום האורב לו מתשוקתו ותאוותו להלני. המוזיקה שמנהיים קיבל מפרמונט מאפשרת לו להתגוון בביטוי הרגעים ורגשות המשתנים בין קצוות, ובאורח מפתיע לחשוף אנושיות בתוך האימה שהוא נחשף אליה.
 
משחקו המצוין של מנהיים, כיהודי, ה״אחר״ של הסביבה הנוצרית, על כל המשתמע מכך, משתלב יפה בבימוי של עידו ריקלין שהוסיף לשני הזמרים את יגאל ברנר, ציון חורי ועופר פלדמן, כשלישיית כלבים-משרתים שמפעילים את הבמה והאבזרים, ואולי הם בכלל שלישיית הבעלים שבשרם כבר נאכל כפי שרומזת התלבושת המיוחדת שלהן, שהיא מהישגי העיצוב המגוון של כלל התלבושות של אורן דר בשתי האופרות. 
 



האדונית והרוכל (צילום: יוסי צבקר)


זרועות מאיימות ויער אפל
 
תנועתה הייחודית של השלישייה הזאת עוצבה על ידי הכוראוגרף יורם כרמי שכמו מעצב התלבושות הם חלק בלתי נפרד משותפיו של ריקלין בעיצוב שתי האופרות ובהישג של החיבור ביניהן. ראשון בהם הוא אלכסנדר ליסיאנסקי שעיצב במה מרתקת באפשרויות הגלומות בה, ביכולתה לבטא חזותית מבנים, מצבים נפשיים, ואירועים המשנים אותה.
 
מבנה הבסיס, שבכל אחת מהיצירות מקבל משמעות הקשורה לעלילה, הן זרועות מתכת חומות. ניתן לראות אותן ב״אדונית והרוכל״ כשרידי שלדים, כזרועות מפלצת, כחזות חשופים, ואפילו כשרידיה של ספינה טובעת - דימוי שהניעור בי מהתחלה אך נעלם לטובת הדימויים האחרים וחזר כאשר המבנה כולו מתפרק-מתמוטט, כולל הבמה המרכזית שששינתה גבהים ובין השאר הייתה למיטת אוהבים.
 
ב״שיץ״ הבמה המרכזית נעלמה, הרצפה נראתה כשרידים כמעט עשנים של חורבן, על העמודים תלו נתחי בשר ענקיים ככבית מטבחיים, ובשלב מאוחר הם הפכו לזרועות המכונות הגדולות שחפרו וממשיכות לכרות את הבורות שבתוכם קרבנות המלחמות שהיו ויהיו במדינה, שכדברי לוין, רוצה שאלמנה תברך לה על המוות, והיא ניזונה, אוכלת ונושמת מתים.
 
אבי יונה בואנו (במבי) הרים את הכפפות של האופרות ועיצב שתי תאורות שונות שמעניקות לתפאורה של ליסיאנסקי וליצירות עומק משמעותי. ב״אדונית והרוכל״ הוא מביא את היער האפל, הדם, הסערה, ואת התשוקה הטורפת שהיא שונה מהתשוקה של ״שיץ״ לבשר, בקר, חזיר או אדם. את האור הגדול של החברה הנהנתנית ואת המלחמות במבי עיצב כמעט כשואו, תואם למראה הנורא הנשקף מעיני גיבוריו של לוין.
 
שיץ והזמן הישראלי
 
והנה הם, פפכץ ושצה, הורים מושחתים לשפרכצי שכרסה כבור שאין לו תחתית ועשרות כריכים וסטייקים נבלעים בו כולל לקרדה וחלבה. והנה כמענה משמים מופיע החתן צ׳רכס, שמתחת לחופה יודע היכן מונח הצ׳ק, ומחוצה לה יודע את מי צריך לסלק בדרכו אל ״שתי משאיות ושותפות בשופלדוזר״ וכל מצלצלי הממון בכיסו האב שבלעדיהם הואה כגבר בלי ביצים.
 
כאשר ב-1974 הציע חנוך לוין את "שיץ" למנהל הקאמרי באותה עת, ישעיהו ויינברג, הוא נדחה בשתי ידיים שספגו כוויות מ"מלכת האמבטיה" שלו. ויינברג ידע לקרוא את השורות וביניהן, והבין כי מה שנראה על פניו כמראה עקומה של הישראלים השבעים היה פתחה של מערה שבמעמקיה ביקורת פוליטית נוקבת ופולחן ההתעשרות הנלעגת המתוארת ביד אמן הוא פולחן הכוח ומחיר הדמים שלו.
 
כאשר הקאמרי התעשת, והעז להעלות את המחזה לפני ארבע שנים, ומאז התברר שמה שהיה חד התחדד עוד יותר, בסיועה של המציאות הישראלית שאיננה שוקטת על שמריה וממשיכה בשורת ההישגים שלה: העשירון עליון מתרחב ומתפשט מדי בוקר, הכותרות מבשרות על תיקי חקירה חדשים, הנדל"ן הופך לאמת מידה  מוסרית, וכמוהו לפתע פתאום (אבל מה פתאום?) החלב ומוצרי היסוד של הצריכה. במסעדות ובבית גם יחד הישראלי מתפוצץ מגאוות בני מעיו.
 
וזה בהחלט לא עניין של מה בכך כשמדובר במחזה שאין בו ולו גם מילה אחת מיותרת או כזו הזקוקה לעדכון. מחזה המציב מרקם משולב של אבסורד וסאטירה פוליטית מקורית, עם פזמונים, שהקהל צוחק בו בכל פה עד לרגעי המחנק שתוקפים אותו, כמעט משתקים, כשהגיבורים שאינם מתעייפים לעולם שרים ״מוות, מוות, לך לעיר אחרת״, אבל גם נשבעים, כמו האב, ״אני בונה על מתים, בונה ממתים״ ומרגיעים את עצמם במשפט החותם של צשה: ״לולא הייתי יודעת שאנחנו חיים היסטוריה לא הייתי מחזיקה מעמד.״
 
כאן אולי ההסתייגות היחידה שלי מהבימוי שבחר להקרין קטעי וידאו מטושטשים, לא ממוקדים של חיילי צה״ל בפעילותם. זה הפריע חזותית ואני מקווה שלא הייתה זו החלטה מערכתית זהירה מפני זעם הכפיים המברכות מירושלים. 



שיץ (צילום: יוסי צבקר)
 
מלודיות, ואלסים ותופי מלחמה
 
המחזה של לוין כתוב בשתי מערכות עמוסות כל טוב של דיאלוגים, מונולוגים ופזמונים. כותב הליברית לאופרה הוא מולי מלצר, שהיה עורך  ומביא לדפוס של כל מחזות לוין. בעבודה משותפת עם יוני רכטר ועידו ריקלין קיצר את המחזה, אך כדרכן של אופרות השתמש בטכניקה של חזרה כמעט אין-סופית על שורות (המעצבנת במקרים קלאסיים רבים), בעיקר בחלק הראשון ששירתו יותר את הקומי ופחות את הסאטירי.
 
יוני רכטר כתב ל״שיץ״ מוזיקה מקסימה שבחלקה הראשון של האופרה הייתה בגוון קליל יחסית, נוטה למלודיה, ובעיקר הגיב להומור של הטקסטים, במידה מסוימת על חשבון הנשכנות המיוחדת של הסאטירה. בהמשך התזמור שלו ״התעורר״ למרקמים כבדים יותר, מורכבים, ואופראים - כולל באריות הקצרות - והגיע לשיאיו בחלק האחרון הכולל שתי מלחמות.
 
יש בחלק הזה רגעים שבהם רכטר מנעים את המצב בואלסים עדינים, אבל בעיקר התמונות הנחרתות הן אלה שבהן הוא נותן את מלוא הכבוד לנושא המוות. תמונה כמו זו שבה מתואר המצב המוכר של הודעה למשפחה על מות הבן היא אחד מהישגיו המיוחדים במכלול. יש משהו יפה בפשטות המלודית שמתעקשת לחדור מבעד להרמוניות הכבדות, ומבחינות רבות האופרה שכתב היא הישג אישי שלו המשלים את כל מה שכתב עד כה כפזמונים או כמוזיקה לתאטרון.
 
מי שנהנים מכך הם כמובן נגני התזמורת תחת שרביטו המחייך לפעמים של איתן שמייסר, ובעיקר ארבעת הסולנים הנפלאים. נח בריגר סמכותי ותקיף וממלא אתפקיד האב באותה רעבתנות שכל נהג מוציא כלפי נהג אחר שנדחף לו בדרך. אירה בריטמן כצשה מפליאה במשחקה לעצב את מי שמתחילה את הדרך בצנעה עלובה ובאמצעות זמרתה הנפלאה ממלאת אותה בתושיה מעשית נהדרת.
 
עודד רייך נהדר, גברי וסקסי למהדרין (אולי קצת מעבר למה שלוין ראה בעיני רוחו) בתפקיד החתן שבא לנגוס בביציו של האבא וגם בכלה שעדיף היה כי תהיה בלי ראש, בלי זרועות ורגלים, רק תחת ושדיים ובמילה אחת ״שדחת״. רייך מצוין במיוחד בהמשך במדי הקצין שהוא ״גבר״, ובהמשך כשהוא כבר מתחת לשולחן. מת.
 
וראשונה, מקסימה, וזוכה בנתח הגדול שרכטר מצא עבורה בבית היוצר שלו - יעל לויטה שהיא לא רק זמרת נהדרת אלא גם שחקנית מצוינת והיא מנצלת עד הסוף את המתנות של לוין-רכטר-ריקלין לטובת התפקיד הנהדר של שפרכצי. אין רגע דל בתפקיד ולויטה חיה אותו בכל ניד של מיתרי קולה וגופה.
 
שלושת המתים מהאופרה הראשונה, יגאל ברנר, ציון חורי ועופר פלדמן, חוזרים גם כאן, כחיילים בשדה הקרב המשפחתי וקצת יותר, ובכוריאוגרפיה משוכללת עוד יותר של יורם כרמי. כדברי הבמאי הם היו בשר חשוף ב״אדונית והרוכל״ והם ״בשר התותחים״ אצל לוין, ובשני המקרים הם היו מנוע בימתי משוכלל בנוכחותם, בתנועתם ובתפקודים השונים שלהם.
 
בסיכומו של דבר ״האדונית והרוכל״ של חיים פרמונט וצרויה להב על פי  סיפורו של ש״י עגנון, ו״שיץ״ של יוני רכטר ומולי מלצר על פי מחזהו של חנוך לוין, בחיבור הבימתי המרתק של עידו ריקלין היא אותה חוויה מיוחדת המיוחלת מהיוצרים ההולכים בחושך המאיים לכסות אותנו בדרך לעריפת הראשים/תקציבים. כל צופה שיבוא לראות את ההישג הזה - יהיה אור קטן שיצטרף לאחרים ואולי יוכיח שעוד יש תקווה.
 
אל תחמיצו ואל תוותרו על ההזדמנות הזאת שנותנת האופרה הישראלית.  



שיץ (צילום: יוסי צבקר)

עגנון עד לוין - רכישת כרטיסים