מופע שנולד מחדש
 
תשעה חודשים חלפו מאז שפסטיבל עכו אירח את ״גן העדן האבוד״ שיצרה לילך דקל-אבנרי בהשראת המחזה ״פרומתאוס הכבול״ מאת אייסכילוס בתרגום הנפלא של אהרון שבתאי.

המופע הוכתר אז כהצגה הנבחרת של הפסטיבל בשנה ה-35 לקיומו, והנמקת השופטים קבעה כי מדובר ב"תחקיר תגובה רחב יריעה החולש על סוגיות פוליטיות, מגדריות, אמנותיות ואתיות עכשוויות. זו עבודה שקשורה ומתייחסת למקום שבו היא נוצרת. היא מהווה סמן חשוב להתוויית אופיו העתידי של פסטיבל עכו".
 
הנה כך, בהנמקה בהירה נקבעו זמנו ומיקומו של מופע החותר תחת הגדרתו כתאטרון, ואפילו אחר, כפי שהתברר בסוף השבוע כאשר הוא הגיע לשכונת ״כרם אברהם״, מהראשונות שקמו בעיר הבתולית תל אביב. רועי פביאן מתאר את המקום, מצביע על שכיותיו השוכנות בשכונה הקטנה הכבולה ממערב לשוק הכרמל וכרם התימנים ולמגדלים שחוסמים את הים, ונווה צדק מדרום. ממזרח ומצפון עוד בונים מגדלים חדשים, והכל סוגר על סדנאות האמנים, מקלטי האמנות והגלריה שיוצרים אי של עיצוב תפיסת חיים שונה.
 
לא קל להעתיק מופע המוגדר מלכתחילה כ״תלוי מקום״ מהמקום ומהזמן המקוריים שלו. איריס מועלם זכתה בעכו בפרס על עיצוב החלל והתאורה ובתל אביב עיצבו אותם בהתאמה למקום החדש, שחף דקל האחראית לסטיילינג ומיתוג יחד עם כל צוות היוצרים - דקל-אבנרי, דגנית אליקים, שזכתה בפרס על סאונד ארט שגם במיקומו החדש מהדהד רצועות של תאי-קול כעדיים וכשלשלאות.

וכמה טבעי וברור ונכון במקום הנכון ובזמן הנכון לשוב ולפגוש את לני שחף שזכתה בפרס כ״שחקנית משנה״, ואת עדיה גודלבסקי שהלחינה וניגנה בנבל הקלטי ההולך עמה ועם דקל-אבנרי שנים רבות.

יחסי הון-שלטון-ידע בגן העדן האבוד - לילך דקל-אבנרי בריאיון לטל גורדון    



גן עדן האבוד (צילום: אורי רובינשטיין)
 
הזמן הוא המידע
 
כיוון שלא הייתי בעכו נמנעה ממני הטעות הטבעית של השוואת המיקומים, עכו-תל אביב והחללים שהמופע נתלה בהם, שיש בהם פנימה למצבור הידע והחוצה אל העוברים ושבים ונבנים במציאות, שגם יציצו אל המטבח שבו לני שחף, אם תקפידו ותזהו אותה כפרומתאוס, מכינה כבד קצוץ במתכון של סבתה, והסורגים על החלונות מספרים מפיה, בתנועת-נוכחותה הכובשת. הנה לכם ביטוי שהיא, לני, בת זמננו, כאן, כמוה כפרומתאוס בן זמנו, שם, מתקוממת נגדו תוך כדי המאבק הנמשך אז-עכשיו.
 
אפילו את משוואת הזמנים - הסתיו של המופע המקורי כנגד הקיץ של תל אביב - אינני יכול לנצל. שהרי הזמן, כמו שהמשורר ערן הדס מעיד עליו מתא הידע שלו, הוא המידע הקובע אם שרדנו, או אם הצלחנו לבנות את עצמנו כמכונות ש״תוכנתו לאפשר למידע להתרבות״. ועצתו המזהירה מפני המוחלט והמצוין נמסרת ברצועת נייר צהובה לכל אחד מהאנושות השותה בצימאון את הדברים שבמופע: ״מידע טוב משאיר יותר מקום״.
 
ואיפה אייסכילוס בכל זה, ודאי שואלים הנעים ונדים בין החוץ לפנים, תחת השגחת ״חיילי המשמר״ - לנה פוגוסוב, שהיא גם עוזרת הבמאי, סימה אגיא, שמנהלת את ההצגה, והפרפורמרים רועי פביאן ועדילי ליברמן. הם משנעים אותנו בין חלל אחד למשנהו, כשבכל אחד תהיה התבוננות מקורית בתמונה מתוך המחזה והאפוס ההיסטורי.
 
אנחנו צופים בחדר המדרגות העולה מהמבואה לחדר המדרגות הנשקף מעליה? הנה הוא הפייסטוס, הנפח שגנבו לו את האש, ורועי פביאן כובל עצמו לדעת כאילו היה פרומתאוס הגנב, תחת הצלפותיהם נטולות הפנים של כוח ואלימות בפרפורמנס נרגש של אלי שונפלד הצעיר. וכששבים אל הטקסט - שהוא הפרטיטורה של המופע - מגלים עד כמה הפרפורמנס הזה הוא יווני קלאסי בן זמננו. הפייסטוס-פרומתאוס-צפאריס מול מרקל-הולנד ואירופה.


גן עדן האבוד (צילום: אורי רובינשטיין)
 
המקום הוא הכבלים
 
זה אם תרצו הזמן שלנו, ואם תרצו הזמן של הפרפורמנס. המיקום הוא גם כאן, ברור, בחיזיון של דקל-אבנרי והדרמטורגיה של ליאת פסברג. הן אומרות, מפי הפרפורמרים, שאנחנו איננו דמות בחיזיון שאתם רואים. זה מורכב מכמה הנחות יסוד העוברות כחוט השני בתולדות התאטרון. ״אנחנו״ זה הפרפורמרים שהם דמות ״על הבמה״ אבל זה גם הקהל שמקיף אותם, סובב אותם, יושב או עומד, נבעת או נלהב, מפנה עורף או מגיב בתשואות.
 
וכל זה, למרות ובגלל ואחרי עבודה של חודשים ארוכים, של חשיבה וניסוי ותעייה, של כינון הכוונות, ואירחוב המטרות, הופך להיות חד פעמי. רק נדמה שמה שראיתי ביום חמישי בערב היה זהה למה שראיתי בשישי בצהריים. החלל השתנה כי הזמן היה אחר, והתאורה של איריס מועלם שהייתה מוחשית בלילה התמזגה להפליא באור השמש ובתכלת השמים שהעיזו לתפוס את מקומה, פה ושם, כמעצבי תאורה.
 
במופע הראשון זכיתי לקריאה בקלפים. איתן בוגנים בקולו השקט סייע לי בעזרתם - שהיו לשעה קלה נציגיה של נשמתי - לראות ״גם את מה שמעבר לנגלה״, כדברי פרומתאוס. וידויה המוקלט של נטלי צוקרמן כבנות האוקיאנוס חיבר אותי אל עבר רחוק, ווידויה החי של עדילי ליברמן, כואבת ומכאיבה עד כי למחרת לא יכולתי לשוב ולראות אותה מסמנת על גופה את העינוי והניצול וההתעללות שזאוס, ראש לכל גבר-גבר מאז ועד היום ״מתעלל בי עד שדעתי נטרפת״.
 
אלי שונפלד זכה מן ההפקר בן זמננו כשבין הטקסטים ה״אחרים״ שנוספו לקלאסיקה נמצא גם מונולוג חדש שאהרון מגד כתב לנחש, ב״בראשית״, גרסתו לסיפור גן העדן והגירוש ממנו. התמונה הזאת של שונפלד-הנחש עם עשרות שמשיות שהזהב מציץ מתוכן, שרק הנשים שבקהל זכו לקבלן ממנו, הייתה אחת מהמפתיעות והבארוקיות ביותר שנראו אצלנו.


גן עדן האבוד (צילום: אורי רובינשטיין)
 
קינת המדוכאים ורהב הזאוסים
 
ותמיד המוזיקה זו שהאלים אולי בראו אך בני האדם יצרו ממנה חיים טובים יותר מאלה שהאולימפוסים למיניהם קבעו לנו. כך עדיה גודלבסקי מרחפת בקולה ובנבל ובטקסטים של האוקיאנוס בדימוי המפתיע של הזרם הלא נרדם כ״ידיד מוצק״ לפרומתאוס הכבול על הסלע. וממעל, גלי הסאונד המופלאים של דגנית אליקים, הזאוס של האפקטים, שמתייצבת מעל כולנו ומנצחת עלינו. אנו הגלים, אנו המקוננות, אנו המדוכאים של כל הזמנים תחת שרירות לב הזאוסים של כל זמן וכל מקום.
 
החוויה המיוחדת שלילך דקל-אבנרי, היוצרים והפרפורמרים, היא טרנספורמציה של המודעות לעולם התאטרון למצב של התבוננות אישית אל המתחולל בכל צופה, במהלך המופע ואחריו. גם מי שמכיר היטב את דרכה עד כה רואה כאן חידוש, אבל לא כחדשנות לשמה. זה חידוש במשמעות של החתירה אל הגרעין, אל האטום, של הידע האנושי. פרומתאוס נענש ועמד במריו ולא גילה מי יפיל את זאוס. דקל-אבנרי ממשיכה את המרי הזה כנגד המוכר והברור והשולט.
 
אינני יודע אם ״בחזרה לגן העדן״ הזה ישוב ויעלה - מתי ואיפה - אבל כשזה יקרה אל תהססו להיות בין הקרואים לחוות את זכות השיבה הזאת. אני מניח שניפגש שם.