קיצוצים מסיביים בטקסט
 
יש תמונה אחת בהפקת תאטרון קרוב של ״המלך ליר״ מאת שקספיר בתרגום היפה של דורי פרנס, שנוצר עבור הצגת הקאמרי לפני שמונה שנים, שמעידה כי רעיונותיו של ניקו ניתאי כבמאי ההצגה  בתיאטרון קרוב היו יכולים לגבור על מכשלות ולהגיש גרסה בימתית מעניינת של המחזה.
 
זו התמונה המתרחשת אחרי ששתי בנותיו ״האוהבות״ של ליר, גונריל הבכירה וריגן האמצעית, שקיבלו לידיהן את השלטון על ממלכתו, מתכחשות לו ולכבוד המעט שביקש לשמור לעצמו, ובפועל מרחיקות אותו מבתיהן. זו תמונת הסערה שבה ליר משווה בין בוגדנות בנותיו למכות הטבע, אבל מבדיל ביניהן: ״גֶּשֶׁם וָאֵשׁ, רוּחַ וָרַעַם הֵם לֹא הַבָּנוֹת
 שֶׁלִּי״.
 
בהברקת בימוי ליר נושא את נאומו הגדול כאשר שתי הבנות נוטלות כל אחת ארבע כוסות שמפניה הנישאות על טס בידי משרתיהן, וכוס אחר כוס הן מטיחות את תכולתן בפניו של האב הזקן הממשיך ותוקף את איתני הטבע כשְׂכִירֵי-חֶרֶב זוֹחֲלֵי-גָּחוֹן אִם מוּכָנִים אַתֶּם עִם שְׁתֵּי בְּנוֹת-תֹּפֶת לְגַיֵּס צִבְאוֹת שָׁמַיִם נֶגֶד רֹאשׁ זָקֵן לָבָן כְּמוֹ זֶה.״
 
התמונה הזאת הייתה אחד מאותם רגעים שבהם ניקו ניתאי הצליח להכניס את ידו לעומקי הטקסט הנפלא של שקספיר, אך היא רק הדגישה את הטעות הגדולה שהביאה לקיצורים המסיביים שצמצמו למינימום תפקידי מפתח מהותיים, ותמונות מורכבות שבהם המחזאי מסטרדפורד התעמת עם מהות האדם, ההכרה העצמית ועם נושא הנאמנות המחזיקים את המבנה המיוחד של המחזה.

עלילת המחזה יוצרת משוואה לא מאוזנת בין הטרגדיות של שני אבות נבגדים – המלך ליר ויועצו נאמנו גלוסטר. ליר מוותר על המלכות ומבקש לשמור על מעמדו כמלך בדימוס וכאב לבנותיו גונריל וריגן שהצהירו על אהבתן אליו מעל ומעבר לכל אהבה אחרת, ומגלה בחמת זעם את בת הזקונים קורדליה, שפיה ולבה שווים, ואהבתה לאביה כנה.
 
גם גלוסטר נופל בפח של דברי חנופה ותככים של בנו הממזר אדמונד ואילו בנו האהוב והאוהב אדגר נאלץ לברוח, להתחפש, ולנסות לפייס את אביו אחרי שגונריל וריגן הורו לעקור את עיניו על נאמנותו לליר. אדגר כמו קורדליה יזכו לפיוס עם האב הזקן, אך בעוד גלוסטר נופח נשמתו בזרועות בנו, קורדליה מתה בזרועות אביה, וליר יכול רק לקונן על איוולתו ולמות.

"המלך ליר" צילום: אהוד לבון
 
עיצוב במקום תוכן
 
הקיצוצים בטקסט יצרו מצב שלדי נטול איזונים פנימיים להצגה שנבנתה על תפיסה חזותית שעל פניה אולי הייתה יכולה לשמש בסיס להצגה קאמרית המקרבת את העלילה, את הטקסט ואת השחקנים אל הקהל. אבל כאן הבימוי העלים את הדואטים המרתקים של ליר והשוטה ובמיוחד של ליר ואדגר שהם פניני הכתר של המחזה.
 
את מקום אלה תפס תחכום לכאורה של קביעת מיקומי העלילה ועיצוביהם, החל בחלל הגדול של התחנה המרכזית, צמוד לאולם התאטרון, לתמונות הראשונות של המחזה, ובהמשך לחלל הדחוס של אולם הכניסה, ורק בהמשך בשיאי הדרמה הוכנסנו לאולם עצמו.
 
העיצוב החזותי של דני בילינסון של אלה לא הצליח למלא את החסר וברגעים רבים רק התאורה של אורי רובינשטיין שירתה בנאמנות את המתרחש, כמו המוזיקה של ארז דסקל. התלבושות של יולי דוידוביץ היו סבירות בקו המודרני שלהן, אך לא בכל מה שקשור לנעים ונדים בסערה ונמלטים מחמת זעמן של האחיות הטורפות. 

"המלך ליר" צילום: אהוד לבון

מעבר לכל אלה, בלטה נוכחותו המרתקת של ניקו ניתאי כליר שעבר בהדרגה מעיצוב קר ומחושב אל מערכת עצבים טעונה אימפולסיבית ומשם אל רגישות ורגשות רק תוך כדי התפתחות מסע הטירוף, ולבסוף ההכרה הכואבת באחריותו שלו למה שקרה. טובים הייתה גם הכנות השופעת ומשחקו המאופק של אלברט כהן כגלוסטר הזקן,  ובמידה מסוימת גם האנרגיה של אסף ניב כקנט הנאמן המלווה את ליר.
 
אבל המכשלה הגדולה ביותר של ההצגה באה מכיוון המשחק של שאר השחקנים שהוכו בסנוורים אפילו ממעט הטקסט שנותר להם להגיש, ולא היה להם בסיס לבנות דמויות סלעיות שכנגדן ליר מטיח את עצמו או נשען עליהן במסעו. וכך התוצאה בכללה היא הצגה שעושה עוול למחזה ופוגמת בהזדמנות להתענג על ניקו ניתאי בתפקיד ליר.