מחזאי בעל שם קולקטיבי
 
יש כמה מחזות פופולריים שרובצת עליהם קללה, אמיתית או מדומה. כזה הוא ״מקבת״ של שקספיר שעל פי מסורת הקללה כל הצרות האפשריות אורבות למי שמנסה להעלות אותו. וכז;ה הוא, במפתיע אולי, ״אופרה בגרוש״ שמעט מאוד הפקות שלו אחרי מלחמת העולם השנייה זכו להצלחה, אמנותית או קופתית.

הקהל אהב את השירים - בעיקר את ״מקי סכינאי״ ואת ״ג׳ני, כלת שודדי הים״ - אבל הרעיונות החברתיים לא הטרידו ולא עניינו באמת.
 
על כך אין אף מילה בתכניית ההצגה החדשה של התאטרון הקאמרי, כשם שאין מאמר רציני על נסיבות כתיבתה של ״אופרה בגרוש״. רק רמז דק נמסר ברשימת הקרדיטים: ״מחזה מאת ברטולד ברכט בעקבות ״אופרת הקבצנים״ של ג׳ון גיי בתרגום לגרמנית של אליזבת האופטמן. מוזיקה: קורט וייל״.
 
מאמר כזה היה מגלה למתעניינים - לפני ההצגה או אחריה אם אמנם היא סקרנה אותם לדעת מה ראו״ - שישם ״ברטולד ברכט״ כמחזאי הוא בעצם הונאה מסוימת וכי למעשה מדובר בשם קולקלטיב יצירתי, הכולל את האופטמן ואת משורר הביבים הצרפתי פרנסואה ויון - ואילו ברכט עצמו תרם לו יזמות נואשת אחרי כשלונות קודמים, בהם ״המהגוני הקטן״ ו״אדם הוא אדם״. ובעיקר , וברגע האחרון ויחד עם קורט וייל, את ״הבלדה על מקי סכינאי״ שהיא הלהיט המושלם גם מבחינת הטקסט וגם מבחינת המוזיקה.
 
המקור של ג׳ון גיי, מתחילת המאה ה-18, העמיד על הבמה קבצנים וזונות, מנצלים ופושעים כתיאור אופייני למדי ליוצרים אנגליים בעלי תודעה חברתית (צ׳רלס דיקנס, כמובן, הוא השם הבולט) שהכירו וביטאו את עוולות הפער המעמדי והכלכלי בחברות שבהם חיו. האופטמן תרגמה את המחזה לגרמנית והציעה אותו לברכט, בעריכה שהעמידה במרכז הפעילות את הנשים. לאו דווקא כפמיניסטיות מוצהרות, אם כי יש לכך הד ברור, אלא כשותפות מלאות בחברה שבה שולטים העוני והקיפוח, הפשע, הבגידה והרוע.
 
יתר על כן, הברלינאים של 1928 ראו על הבמה מצעד של חלכאים ונדכאים שבעצמם דיכאו, גזלו, רימו ורצחו את אחיהם ואחיותיהם בעשירונים התחתונים של רפובליקת ויימאר שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה. הטקסטים של ארבעה פזמונים שהועתקו משירי ויון ייצגו אותם בנאמנות. על אלה נוספו פזמונים שהיו בהצגות קודמות של ברכט-האופטמן או ברכט-וייל. 
 



אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי)





שואו בימתי מסנוור
 
אבל אם כל האמור לעיל נעלם מהתכנייה, מפתיע יותר - ואולי לא כל כך - זה גם נעלם מההצגה הנוצצת שביים גלעד קמחי כשואו עם תאורה מסנוורת לעילא של אבי יונה בואנו (במבי). כן, יש הטחת אמת עכשווית בטקסטים כפי שתרגם אותם דורי פרנס - כמה מהם בוטים ברמיזותיהם לכאן ועכשיו - והם אינם נעלמים לחלוטין, בעיקר לא לקראת סיום. גוון השואו של הבימוי פלש להצגה גם בעזרת הכוראוגרפיה הפשטנית, ובעיקר ללא שום הצדקה עלילתית, של נדב צלנר וקמחי.
 
עלילת ״אופרה בגרוש״ מתארת את נפילתו (המדומה) של מלך העולם התחתון בלונדון, מקי סקין (כפי שפרנס בחר לשנות מסכינאי, כפי שהוא נקרא בארץ מאז ההפקה הישראלית הראשונה שהייתה ב-1933 בתאטרון אהל). מפילים אותו תאוות בצע, שחיתות ובגידה, שאותם מייצגים במחזה סוחר המנצל את חולשות האנוש, שוטר המרפד את כיסו, נשים שתלטניות וזונות. כל העולם של ״אופרה בגרוש״ הוא במה שסרסורים, גנבים, רוצחים והחוק מגלמים בה החלום ללחם, ואם אפשר גם לעוגה.
 
את המצע העלילתי-חברתי הזה מדגישה המוזיקה הנהדרת של קורט וייל, שבלעדיה אין קיום ל״אופרה בגרוש״. חידושיו, השימוש שעשה במוטיבים עממיים, ומגע הג׳אז המוטעם בהרכב התזמורת שבנה - עם בנג׳ו, סקסופון, חצוצרה, פסנתר, צ׳לו וכלי הקשה, בגיוונים כליים שונים. היא בוצעה עם תיקוני גבול סבירים של המנהל המוזיקלי אמיר לקנר, ועם קבוצת נגנים מצוינים מהתזמורת הסימפונית חיפה בניצוחו של רועי אופנהיים, ובביצועים הקוליים המהוקצעים של להקת השחקנים, כיחידים וכמקהלה, בהדרכתה המשובחת של דוקי עצמון.
 
מחמאות ראוי לתת לתפאורה החכמה של ערן עצמון, שבנה רבי קומות של חדרונים - או מיטות - המתפקדים כבתי זונות, כלא, בתי מגורים, מחסנים ועודף. במידה מסוימת אפשר להחמיא גם לתלבושות של הזונות, שעיצבה אולה שבצ'וב, שהוכשלה על ידי תפיסת הבימוי של קמחי שבחר להצטעצע בכל הנוגע לעיצובם של הגנגסטרים, כולל מקי.

אופרה בגרוש (צילום: דניאל קמינסקי)

הלנה ירלובה לא סובלת תיאטרון פוליטי - שיחה  לרגל "אופרה בגרוש"

משחק ושעשועים לקהל שבע
 
מבחינת המשחק לאורך ולרוחב היו ביצועים יפים ובעיקר של מירב שירום המרשימה כפולי פיצ׳ם, עירית קפלן הטובה כאמה החרדתית-תככנית, ובמיוחד גדי יגיל הנפלא בתפקיד ג׳ונתן פיצ׳ם, הארכי-רמאי הסוחר בבני אדם, ומייצגם באידאולוגיה המצדיקה את תרומתם למציאות הגרנגסטרית העושקת והעשוקה גם יחד. כמוהם גם כנרת לימוני העסיסית בתפקיד לוסי, האישה השנייה של מקי. שמחה ברבירו כאביה, טייגר בראון המפקד של משטרת לונדון, נוטל על עצמו בהתלהבות את העיצוב הקריקטורי הבולט של ההצגה.  
 


אופרה בגרוש, גדי יגיל ועירית קפלן (צילום: דניאל קמינסקי)




הלנה ירלובה מביאה נוכחות טרגית מפתיעה לתפקיד ג׳ני, הזונה המוכרת את האהובה פעמיים כי בלי כסף ובלי לקוחות אין קיום לה ולזונות שלה, תחיה דנון, רוני שיינדורף, בת-אל פאפורה ואנסטסיה פיין שנוכחותן, העניינית וגם כקישוט מיותר, היא חלק מהותי בעיצוב השואו.
 
במגזר הגברי בולט יוסי גרבר המושלם בשלושת תפקידיו הקטנים - זמר הרחוב ששר בפתיחה את ״הבלדה על מקי סכין״, הכומר המשיא את פולי ומקי, ומשלם בחייו על ידע הסוד הזה, ובסוף כמלכת אנגליה. גרבר הוא שחקן ענק שמיטיב מכל עמיתיו למלא בתוכן את תפקידיו קצרי-המועד ולא רק בנוכחות מוחצנת. 
 



אופרה בגרוש, יוסי גרבר כמלכת אנגליה (צילום: דניאל קמינסקי)




ערן מור מצוין כפילץ׳ המוגדר בתכנייה כ״אחד מקבצניו של פיצ׳ם״, אלה שאינם בנמצא על הבמה בהצגה הזאת. בהמשך, הוא וכן גיל וינברג עם שיני זהב, ערן שראל הג׳ינג׳י הסתום, גלעד שמואלי בפאלצ׳טו, ואדי טל וייס עם זקן הם חמשת הגנגסטרים המצועצעים המייצגים את המאפיה של מקי. 
 
ואחרון כמקי סכין - איתי טיראן שבסיוע פאה נוכרית, איפור ובגד ייחודי, בחר לעצב את הדמות כמין שילוב של המנחה ב״קברט״, ״ריצ׳רד השלישי״, הילוך מתעכס עם גיוון צ׳פליני, ניחוח הומוסקסואלי, ונרקיסיזם. ייתכן שכל אלה היו מתקבלים על הדעת אם הם היו ״תחפושות״ שמקי לובש בשלבים השונים של התנהלותו.
 
אבל אלה באו במקום עיצוב בתשוקה של הגנגסטריזם הנפשי של מקי. נקודת האור במשחקו הייתה דווקא ברגעים שבהם הוא יצא מתוך ״השואו״ ופנה חזיתית אל הקהל והטיח את הטפות המוסר - אמיתיות ככל שהן צבועות במקרה של מקי. וזה בהחלט מתאים לדמותו האמיתית של ברכט, וגם לשיטתו. 
 



אופרה בגרוש, מירב שירום וכנרת לימוני (צילום: דניאל קמינסקי)



בסיכומו של דבר, ולמרות מאמצי הגרסה העברית החדשה של דורי פרנס, ההצגה הנוצצת של גלעד קמחי ושותפיו, איננה מצליחה לבטא את מציאות הפער החברתי 2015 כאן, וגם לא את המציאות הקבצנית, ההומלסית, והנצלנית של עם מובס במלחמה כפי שהייתה בגרמניה ב-1928. אבל אני בטוח שיש מי שיהיה מרוצה ממנת השעשועים שהיא מעניקה לקהל שבע, ואולי היא תשבור את קללת הקופה הנסגרת מהר מדי.