סופר מול שלטון
 
בין הדיאלוגים הפורים ביותר בעולם התאטרון מצוי המפגש היצירתי הגועש באשדות בין הכוראוגרפית-במאית מרינה בלטוב והמחזאי-השובב אריאל ברונז. הם נתקלו זה בקיר של זה כמורה ותלמיד בסטודיו של ניסן נתיב ומצאו את הפתחים שדרכם יצאו לשוטט יחד בעולם הדמיון הבימתי. אחד ההישגים הגדולים שלהם היה לפני ארבע שנים כאשר העלו בסטודיו את יצירת המופת המקורית של ברונז ״הדייר חיימוביץ׳״, שזכתה להצלחה סוחפת כאן ובחו״ל.
 
עתה, עם מחזור התלמידים המסיים עתה את לימודיו בסטודיו, הם מוסיפים חוליה מרשימה להישגיהם, שמקורותיה המיוחדים הם בספרות של שנות הטרור הסטאליניסטי, פרי עטו של הסופר דניאיל חרמאס (1942-1905) שאהב מאוד את אמא רוסיה וילדיה, אך בקרמלין נקבע כי הוא משחית אותם ומרחיק את הנוער מהמציאות. במידה מסוימת יש למצב הזה הד גם בימינו אלה כשחופש הביטוי היצירתי עולה על מוקד השליטים.
 
שלא כמלחין דמיטרי שוסטקוביץ׳ שידע לשרוד בסיוע ההומור, הסאטירה ומה שנראה כחנופה לקרמלין האדום  חארמס נכווה ברותחים, הואשם בפעילות אנטי-סובייטית, ובתחילת שנות ה-30 הוגלה לקורסק שבמרכז רוסיה. כאשר חזר ללנינגרד,  אחרי שנתיים, הוא נחשד בחתרנות ביולי 1941, במהלך המצור על העיר, הוא נעצר באשמת תבוסתנות, גווע ברעב ומת בתחילת 1942.
 
רבים מסיפוריו כתובים בתמציתיות של פסקאות בודדות כסיפור-מקרה קצר, או מחזה קצר, ותיאורים שבהם הוא מצלם עוני ומחסור, או שהוא שוקע בעולם הפנטזיה והחלום, בדרך כלל כאירועים קומיים, או פארודיים, כולל אלה שבהם הוא תלש את ההילה הקדושה שריחפה מעל גדולי הספרות הרוסית, כמו אלכסנדר פושקין וניקולאי גוגול.
 
כתביו של חארמס עבור מבוגרים מעולם לא פורסמו בימי חייו, ואף לא בשנים שלאחר מותו. רק בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, הם החלו להופיע באמצעות הסמיזדט ורק בסוף שנות ה-80, תחת הרוח החדשה של מיכאיל גורבצ׳וב וממשיכיו הם נדפסו והופצו בגלוי ובהרחבה ברוסיה, וכל כתביו ששרדו נאספו ופורסמו בגרמניה בארבעה כרכים, בשנים 1988-1978.
 
מבחר מכתביו ראה אור בארץ ב-2003 בספר "אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף" (ספריית מעריב) בתרגום של רועי חן, שגם תירגם את המחזה "הזקנה ועושה הנסים", שהועלה באותה שנה בתאטרון מלינקי, ובו סדרת תמונות הזויות, אבסורדיות קרקסיות לכאורה ומצחיקות עד דמעות המתארות את מאבקו האישי של סופר הנקרע בין הרצון לכתוב לרצון לישון.

תיאטרון לאנשים שלא אוהבים תיאטרון - מרינה בלטוב בשיחה עם ענת זכריה

אני דניאיל חארמס (תמונת יחסי ציבור)

 
ביוגרפיה בתנועה ומוזיקה
 
אריאל ברונז נענה לאתגר שהציבה לפניו מרינה בלטוב וכתב מחזה ביוגרפי כמסגרת מוצקה שבה משובצים כאבני חן כמה מסיפוריו בתרגום של חן ושל קאי קורבלניקוב. ובתוך המסגרת הזאת תמונת דיוקנו של חרמאס, שבלטוב ציירה על הקנבאס, ומגולם על ידי מתן קסירר שמצליח לעצב דמות חיה באנרגיה נכונה, בתנועה מרתקת ובקול צלול מאוד.
 
חרמאס-קסירר הוא הציר של ההצגה כולה שבלטוב עיצבה כתיאטרון-תנועה שכל תמונה וכל דמות משתלבים בה במהלכים טבעיים לכאורה שמבליטים את הסאטירה הדוקרת, את ההומור הבוטה לפעמים, ואת הגורל הטרגי הנחבא בין גלי הצחוק שהם מעוררים. לצדו בולטים דניאל מיוני כמלאך המוות המטיל צל מאיים על חרמאס, ובצלאל בורוכוב, כחוקר המנסה לשבור אותו בחקירות חוזרות ונשנות

אני דניאיל חארמס (תמונת יחסי ציבור)
 
מיוני ובורוכוב הם גם שניים מיוצרי המוזיקה המיוחדת העוטפת את ההצגה, מתניעה אותה ומזרימה לתוכה את רוח שוסטקוביצ׳ית. את המוזיקה המקורית כתבו תמי ברק, שהיא גם המנהלת המוזיקלית של ההצגה, לושה סובה המנגן בכינור בתזמורת הקטנה היושבת מימין הבמה, דניאל מיוני עם הצ׳לו, ובורוכוב עם האקורדיון, שגם כתב את השירים ובמיוחד את התמונה האחרונה כאופרה קטנה על פי  הסיפור "הציידים".
 
המוזיקאי האחרון, בתופים, הוא גיא רון מייצג בתזמורת את כל חברי הלהקה האחרים, שכל אחד ואחת בה ראוי לשבחים על משחק, תנועה ושירה ברמה המבטיחה לתאטרון הישראלי כוחות חדשים ברמה המקצועית הגבוהה ביותר. אלה הם טלי אוסדצ׳י, נדב איילון, בר אליקים, מתן אמסלם, אלמה בן זאב, רוני גורנשטיין, רון חפץ, כרמל לבנון, ענבל להבי, טל מנדל, אודי סממה, עמית רגב ואור רותם.
 
הלהקה, במלואה או בציוותים ייחודיים לכל סיפר ומהלך, יצרה רצף סגנוני במשחק ובתנועה, שעיצבה דניאל גל (בוגרת הסטודיו בשנה שעברה שנקלטה בינתיים בהצלחה בתאטרון החאן הירושלמי). את הסגנון הכללי שבחרה מרינה בלטוב להצגה הדגישו האיפור (נוסח רוברט ווילסון) וכן התפאורה העדינה והתלבושות היפות שעיצבה ענת מרטקוביץ׳. את אלה האיר יאיר ורדי בדמיון יצירתי אופייני.
 
אני מקווה שבקרוב מאוד נתבשר על שובה לבמה של ההצגה המיוחדת הזאת, שמרינה בלטוב היטיבה להעביר בה באמצעות שותפיה הצעירים את רוחו המיוחדת  של חארמס, ואת נגיעתה החודרת בשאלת חופש הביטוי מול שלטון כאן ועכשיו. כשזה יקרה - ההנאה מובטחת.