|
|
|
 ההישג החשוב ביותר של קפטן כבמאי הוא בעוצמת המשחק, של כל שחקני ההצגה, ובראשם גילה אלמגור-אגמון באחד מתפקידיה הגדולים כאירמגארד ליטן. התפקיד שלה, המוליך את ההצגה מתחילתה אל סופה, הוא תפקיד כפול: היא המספרת, ההיסטוריונית, לכאורה אובייקטיבית, והיא הדמות הפועלת הראשית בסיפור שלה. אלמגור מצליחה לחבר בין שני האגפים האלה של התפקיד ולעבור ביניהם בטבעיות כך שנוצרת האחדת-עיצוב מיוחדת"
|
|
|
|
|
גילה אלמגור, רן דנקר ומשה קפטן בהצגה דרמטית שמתארת מאבק אבוד כנגד עליית הנאצים
מדוכן העדים אל שריפת הרייכסטאג
ספטמבר 1930 מסמן בתולדות גרמניה את נצחונו הפוליטי הראשון של אדולף היטלר כאשר המפלגה הנאצית שעמד בראשה הפכה למפלגה השנייה בגודלה ברייכסטאג. זרועה האלימה ה-SA (פלוגות הסער) החלה להפיל מורא על השמאל הגרמני, סוציאליסטים, קומוניסטים ומתנגדים אחרים שידעו לזהות את הסכנות שיביאו לסוף רפובליקת ויימאר והשתלטות הנאציזם.
בשלב הזה היטלר עדיין ניסה לתמרן בין דעותיו הקיצוניות לבין נסיונותיו להיראות דמוקרט, אך כנופיות הסער שלו הסעירו את דעת הקהל כאשר תקפו כנס של חברי איגוד פועלים מהגרים במועדון הריקודים ״עדן״ (Tanzplatz Eden) ב-22 בנובמבר 1930 ורצחו בסכיניהם שלושה פועלים ופצעו עוד עשרים מהם.
זו היא נקודת המוצא ברקע של המחזה ״נעצר בחצות״ מאת המחזאי הבריטי מארק הייהרסט, שהועלה בשנה שעברה וזכה בפרס אוליבייה למחזה חדש. המחזה היה למעשה פיתוח של התסריט שכתב לסרט טלוויזיה של ה-BBC (שהוקרן אצלנו ביום השואה בשנה שעברה) ושל ספר הנושא שם זה.
הסרט תיאר את החלטתו של הָנְס אָכִים לִיטֶן עורך דין גרמני צעיר ממוצא חצי-יהודי לייצג קורבנות של המפלגה הנאצית מאז 1929בסדרת משפטים שהבולט בהם עסק שפרשת מועדון ״עדן״, ובמהלכו ב-8 במאי 1931 הוא זימן לדוכן העדים את היטלר. החקירה ערערה על הדימוי שמנהיג הנאצים ביקש ליצור כמדינאי מתון שמפלגתו מקפידה לקיים את לשון החוק.
השאלות הנוקבות של ליטן במשך כשלוש שעות חשפו סתירות רבות בתשובותיו של היטלר, ובמה שתואר כהשפלתו הפומבית, הוכח כי הוא למעשה זה שהנחה את ה-SA להפעיל מסע אלימות שיטתי נגד אויבי המפלגה הנאצית. החקירה הופסקה על ידי השופט שפסק שאינה רלוונטית לנושא הנדון במשפט, אולם העתונות של אותם הימים דיווחה בפרוטרוט על תוכנה ובהמשך שב ליטן וחקר את היטלר בטענה שמסר עדות שקר במשפט.
אלא שמאמציו אלה של ליטן נפלו על אוזן אטומה של בית המשפט, וכעבור שנה הכפילו הנאצים את כוחם ברייכסטאג ובינואר 1933 נבחר היטלר לקנצלר וסחף את גרמניה אל שלטון יחיד ואל תחילתו של ״הרייך בן אלף השנים״. ליטן וחבריו כבר היו על הכוונת ולמרות זאת הוא החליט שלא לברוח יעזוב את גרמניה באומרו "כל עוד אין למיליוני עובדים אפשרות לעזוב, גם עליי להישאר כאן". ידו של היטלר המושפל השיגה אותו והוא נעצר בחצות ה-27 בפברואר, בשעה שהנאצים העלו באש את הרייכסטאג.
נעצר בחצות (צילום: ז'ראר אלון)
אקטואליה מעוררת מחשבות
שלא כמו הסרט, הייהרסט בחר למקד את עלילת המחזה דווקא בדמותה של אירמגארד ליטן, אמו של האנס, שיצאה למסע דרמטי וכואב להציל את בנה, כנגד דעותיו של בעלה - יהודי שהמיר דתו ואף התנגד לפעילותו של הבן - וכנגד הכוחות הפוליטיים שהידקו את אחיזתם.
התוצאה הדרמטית החשובה של הגרסה הזאת היא בעיצוב דמותה המיוחדת של אישה ואם גרמניה שלא נכנעה במאבקה, בעוד הבן הועבר מבתי כלא שבהם שהה ב״מעצר מנהלי״ אל מחנות ריכוז, ועבר עינויים ופגיעות גופניות קשות, שכללו פגיעות בגפיו, שבירת לסתו, עקירת שניו, ופגיעה בעיניו ובאזניו. ב-5 בפברואר 1938, לאחר חמש שנים של עינויים וחקירות, שם ליטן קץ לחייו בדכאו. אביו הצליח לצאת מגרמניה לאירלנד ואמו עברה ללונדון, המשיכה לפעול כנגד הנאציזם בשידורי הרדיו של ה-BBC.
חשיבותו של המחזה היא בהבאת סיפור שרק מעט סופר עליו עד לשנים האחרונות, וללא השוואה בין מה שהיה ומה שקורה עתה באירופה, בארה״ב וגם כאן האקטואליות הנושבת ממנו מעוררת מחשבות על שלטון ותנועות שמנסים לרתום את הרוח והתרבות לעגלתם הפוליטית.
המחזה בעייתי מבחינה דרמטורגית, ובעיקר במערכה הראשונה שלו הוא מתנדנד בין דרמה אנושית סוחפת, לבין הרצאה היסטורית דוקומנטרית, שמיועדת לקהלים בחו״ל שאינם מודעים כמונו כאן למה שהיה באותם ימים אפלים לבין דרמה אנושית. במערכה השנייה משתלטת על המחזה הדרמה של האם הנאבקת והבן המעונה, ועוברת ממתחם התיעוד, חשוב ככל שייראה, אל הרמה האנושית המרגשת שמעניקה לסיפור את עוצמתו המיוחדת.
הישגי בימוי ומשחק
את המכלול המורכב הזה מביא מעלה עתה הבימה, כמצופה ממנו כתאטרון הלאומי, ובהצגה שראויה לכתרים ותשבוחות על עבודתו של משה קפטן, שעושה כאן צעד גדול וחשוב כבמאי של דרמות מורכבות וטעונות ברגישויות אנושיות לכל אורכן. זה אולי ההישג הגדול ביותר שלו כבמאי, שידע לאגד את עבודת שותפיו ליצירה בימתית חשובה.
המחזה מוגש בתרגום מצוין של דורי פרנס שנותן כבוד לעובדות וגם מאפשר לשחקנים לעצב דמויות אמינות ומשכנעות. פרידה קלפהולץ-אברהמי עיצבה את תפאורות הכלא גדולות הממדים שגם נפתחות לתמונות שמחוצה לו, ומאיר אלון עיצב להן תאורה מרשימה. פולינה אדמוב עיצבה את התלבושות התקופתיות הנכונות. יוסף ברנדשווילי עיטר בתאי מוזיקה עדינים, ואריק אביגדור הפיק אותם וגם ערך סרטוני וידאו מאותם ימים בגרמניה. שרון גל עיצבה תנועה דרמטית של עינויים ותוצאותיהם.
אך ההישג החשוב ביותר של קפטן כבמאי הוא בעוצמת המשחק, של כל שחקני ההצגה, ובראשם גילה אלמגור-אגמון באחד מתפקידיה הגדולים כאירמגארד ליטן. התפקיד שלה, המוליך את ההצגה מתחילתה אל סופה, הוא תפקיד כפול: היא המספרת, ההיסטוריונית, לכאורה אובייקטיבית, והיא הדמות הפועלת הראשית בסיפור שלה. אלמגור מצליחה לחבר בין שני האגפים האלה של התפקיד ולעבור ביניהם בטבעיות כך שנוצרת האחדת-עיצוב מיוחדת.
כמספרת היא שומרת על צליל יציב, מאופק המשדר יידע, כמיטב הקריינים בסרטי התעודה. כל פרט מגיע בהיר ומדויק. כשהיא עוברת לתפקיד הפעיל בדרמה היא מטעינה את הטקסט ברגש, עדיין מאופק, ומצליחה לבטא ציניות, הומור דק מאוד, במגעים עם הקצין הנאצי או הפוליטיקאי הבריטי שמנסה לעזור. המטען הרגשי שלה גובר בעיצוב הדאגה לגורל בנה, הכאב מול אין האונים שלה להביא לשחרורו, והזעם שלה כלפי בעלה המתנכר לבן ולמאבקו.
רן דנקר עושה את תפקיד חייו, עד הנה, כהאנס ליטן. הוא מצליח לשדר אידאליזם והומניזם מבעד לעיצוב הפיזי המרשים של העינויים הקשים. הוא מעצב נפלא את הרוח החופשית שעדיין מפעמת ומחזיקה את גוו השחוח בתמונות האחרונות. הוא מצחיק בתמונה שבה הוא מחקה את היטלר, והוא נוגע ללב ומכאיב בתמונת המפגש היחיד עם אמו, כשהוא כבר פסע לפני התאבדותו.
נעצר בחצות (צילום: ז'ראר אלון)
הצגת חובה לתלמידים ולקהל הרחב
מיכאל כורש מצוין כאב המתנגד לבנו ולמאמציה של האם, ותמונת העימות בינו לבינה היא הישג משחק משותף לו ולאלמגור. בתמונה האחרונה ביניהם הוא חושף רגישות מיוחדת וטרגית של אב שאיבד את בנו כי לא ידע איך לבטא את אהבתו אליו.
עידו ברטל מרשים במשחקו המאופק כקצין הגסטאפו ד״ר קונראד, שהדיאלוג הנמשך בינו לבין האם מוליך את המחזה משלב לשלב. אחד ההישגים של ברטל הוא דווקא בתמונה שהשניים נפגשים בפארק. בחליפה אלגנטית הוא משחק ״חופשה״ ממשרתו, אך איננו מנסה לרכך את דמותו באנושיות שהוא מפגין, אלא דווקא מדגיש את הבנאליות של הרוע הנרמז שלו.
שמיל בן ארי מצוין כאריך מיזהם, דמות היסטורית שהיתה בכלא עם ליטן. הוא מעצב יפה את עובדת היותו אנרכיסט סוציאליסטי, סטיריקון, משורר ומחזאי יהודי שנרצח על ידי הנאצים במחנה הריכוז אורניינבורג. דמות היסטורית אחרת ששהתה עמם היא של קרל פון אוסייצקי, עיתונאי ופציפיסט גרמני שבמהלך כליאתו ועינוייו זכה בפרס נובל לשלום לשנת 1935. אמנון וולף מעצב אותו בנמרצות תקיפה, עזר כנגד ההומור של מיזהם-בן ארי.
תומר שרון מגלם באנדרסטייטמנט מדויק את הדמות ההיסטורית של לורד קליפורד אלן, פוליטיקאי אנגלי, פציפיסט מוצהר, מראשי מפלגת הלייבור העצמאית ומקורבו של רמזי מקדונלד, ראש ממלת בריטניה עד 1935. אלן הגיע לגרמניה כדי לסייע לשחרר את ליטן ואף נפגש לשם כך עם היטלר, התרשם ממנו לטובה, ונכשל במאמציו. שחר רז היה טוב כגוסטב המרמן - עוד דמות היסטורית - ששהה עם ליטן ונרצח במחנה הריכוז ליכטנברג. דורון עמית ונצר אלוני השלימו את צוות כקצינים וחיילים נאציים.
לסיום, ״נעצר בחצות״ היא הצגה חשובה ומהותית ברפרטואר של התאטרון הישראלי אף מעבר לסכום כל מרכיביה, ובכללם ההישגים האישיים של יוצריה ומשתתפיה. ועדת סל תרבות ארצי, אם שר החינוך לא היה מפזר אותה ברגל גסה, הייתה ממהרת להמליץ ולדחוף את הבאתם של תלמידים לצפות בה וללמוד מקרוב על פרק חשוב כמעט נשכח בהיסטוריה של עליית הנאצים. כמי שבעבר היה בוועדה הזאת אני מרשה לעצמי לעשות זאת מטעם כל חבריה בעבר ועד פיזורה.
ומעבר לכך, זאת הצגת חובה גם לקהל הרחב.
21/07/2015
:תאריך יצירה
|