נער קטן נוהג בם
 
מותה של אורידיקה וחילוצה מהשאול על ידי בעלה האוהב אורפאוס שחרר דמיון יצירתי מאז שנכתב ועד ימינו, כשיוצרים חדשים נאחזים ביצירות העבר להגיד משהו אחר או חדש, ורצוי עם אקטואליה לעניינים שתופסים התייחסות חברתית או פוליטית.
 
כזה הוא המחזה שכתבה המחזאית האמריקאית שרה רוהל, שמחזה קודם שלה על ויברטורים כבר הוצג בהצלחה בסטודיו של יורם לוינשטיין, שבו עולה עתה ההצגה הפיוטית היפהפייה, בתרגום נפלא של עינת ברנובסקי ובבימויו של אמיר י. וולף.
 
עלילת הגרסה שלה נושקת לעלילותיה של אליס בארצות הפלאות והמראה של לואיס קרול, והיא מתארת איך איש זר שמצא מכתב ששלח אביה המת של אורידיקה מפתה אותה לבוא אל דירתו ושם היא נופלת אל מותה ומגיעה לשאול, פוגשת את אביה המחזיר אליה בהדרגה את יכולותיה האנושיות החיות, ובראשם הזיכרון והדיבור, וגם את הקשר הסימביוטי, אולי אף מיני, ביניהם.
 
בתוך כך מצליח נער, שהוא למעשה אדון השאול בתחפושת, להביא את אורפאוס אל ממלכתו ומאפשר לו להחיות את אשתו האהובה. אלא שאורידיקה הפעם היא זו שמפרה את התנאי לכך, ומתה בפעם השנייה. 
  
בנוסף לארבע הדמויות הראשיות כולל המחזה המקסים עוד שלוש דמויות - מעין מקהלה כמעט מדברת של שלוש אבנים - קטנה, קולנית וגדולה - שמתערבת, מפריעה, מאזכרת כללים, ואפילו מתרגשת נוכח האירועים המתרחשים שלא על פי הסדר של השאול, וההתנהגות של הגיבורים שאיננה בהתאם לכך.



אורידיקה (צילום: רדי רובינשטיין)

 
מחזה מאתגר למעצבים
 
שרה רוהל התייחסה למחזה שלה כאל הזדמנות להפגנת יצירתיות של המעצבים, ובהצגה החדשה של הסטודיו של יורם לוינשטיין, ובתנאים המוגבלים של אולם המופעים שלו, הבימוי והעיצוב חוגגים בגדול. אדם קלר עיצב תפאורה שיש בה שמי תכלת, חול, ובמרכזה בריכה עמוקה המייצגת את לֶתֶה, הנהר שדרכו עוברים מעולם החיים לעולם המתים, כפי שאמנם קורה בהצגה.
 
זיוו וולושין יצר תאורה שמבדילה בין החיים למוות, אך בעיקרה היא נותנת חיוניות של אגדה לשאול. כמוהו גם מעצבת התלבושות לירון מנקין, שהבדילה בין הדמויות האנושיות, בלבושן הפשוט והטוב, לבין הדמויות האחרות שזכו לבגדים עתירי דמיון שהגבירו את התחושה הלואיס-קרולית של ההצגה.
 
שותף חשוב במיוחד לבימוי הוא אחיו של הבמאי, שחקן החאן אריאל וולף שהביא להצגה עולם תנועה עשיר בכל רגעיו, ובמיוחד בעיצוב התנועה של מקהלת האבנים והאיש הזר/הילד השולט בחיי המתים. אם תוסיפו על זה את הניהול המוזיקלי המצוין של יצחק פרנקו, שבחר להצגה כמה להיטים מוכרים (שלא זכו לקרדיט כראוי וכנדרש) - ותקבלו חוויה חזותית-קולית שבסיומה אחרי 70 דקות נותר טעם של עוד.