שחקן של החיים
 
הצב למציאות מראה, אומר המלט המקורי לשחקן האמור להציג את סיפור הרצח המתועב של האב, שרוחו נעה ונדה על פני האדמה, ומוציאה מדעתם את המלט, אמו ודודו, אופליה ואחיה, ואת כל חצר המלכות בחיפוש אחר משהו רקוב בממלכת דנמרק שיפיל אותה בסוף המחזה לזרועות מלך זר מנורבגיה, עניין שעד היום יש לו משקע של זיכרון כואב בסקנדינביה. ויש מי שטוען כי החיפוש הוא דווקא אחר התשובה לשאלה הידועה אם להיות או לא להיות.
 
למאור זגורי נמאס כנראה לחפש את מה ש-400 שנים ואלפי פסיכיאטרים, פסיכולוגים, במאים ושחקנים מסרבים למצוא, ולטענתו מונח כפרי בשל לרגליהם אם רק ישפילו מבט אל הטקסט, ויתנו אמון במחבר שבא מסטרטפורד וחזר אליה ללא הסבר מניח את הדעת. וזה אולי מה שרקוב לפי הגרסה שהוא עיבד עבור הצגת הסיום של מחזור 2013-15 של תלמידי המשחק בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים.
 
ובאשר לשאלה הנצחית - ויש להניח שגם אחרי ההצגה הזאת יהיו מי שיתעקשו לשאול ולא לענות עליה - זגורי בוחר להיות חד וברור: המלט, בעצם הצבתה של שאלתו ״הוא בוחר במחשבה, ובעצם המחשבה הוא בוחר בדעת, ובעצם הבחירה בטוב הוא בוחר בחיים, יעני - ׳להיות׳.״ ועוד זאת, הוא מתעקש, זגורי, שאין תשובה אחרת. אופטימי, משהו, וההמלט שהוא מציב לקהלו הוא שחקן של החיים, וההצגה כולה - כפי שהגדיר זאת חבר - היא ההמלט של זגורי.
 
העיבוד שלו, בסיוע הדרמטורגיה של שגיא טל, משתמש באורח חופשי מאוד בתרגום של ט.כרמי, בגרסה של עומרי ניצן ודן אלמגור שהועלתה לפני עשר שנים בקאמרי, עם נגיעות של התרגום החדש יותר של דורי פרנס, להפקה עצמאית שעלתה לפני שנתיים בתמונע.
 
פירוק ובניה בנוסח התאטרון הגרמני
 
התוצאה פותחת שערים לשפע רעיונות מקוריים שרודפים אלה את אלה במשך שעתיים בתנועה שיצרה מירי לזר, שיש בה הומור חופשי וגם מידה של אלימות. לזר גם עיצבה את הפסקול האפקטיבי והמועשר בלהיטים (ושוב, לצערי, בלי קרדיט כנדרש). ומביאים עמם אזכורי-מחווה לשקספיר מ"מקבת", "חלום ליל קיץ" ו"אותלו", בציטוט מילולי או חזותי.
 
העיבוד ככללו הולך בנתיבים של חתרנות, פירוק ובנייה מחדש בנוסח התאטרון הגרמני, והזכיר לי במיוחד הפקות של במאים כמו פרנק קסטורף או תומס אוסטרמאייר, שגרסתו ל״המלט״ הועלתה בארץ לפני כמה שנים במסגרת פסטיבל ישראל. גם זגורי נקט בקווים של צמצום דמויות, ויתור עליהן או האחדתן, ובתפקיד של הורציו הוא מטלטל את המתרחש, מפר את האיזון ויוצר את הדימוי המהותי לשאלת הרקב בממלכה, בחסות השלטון המושחת.  
 
את הבמה הארוכה, כנגד שלוש שורות ארוכות של הקהל - אולי כמחווה להצגת הקאמרי - עיצבו בצהוב אלונה ויינשטיין וליטל טל, עם ציורי ענק של כפות ידיים תוהות על הקירות. הן גם עיצבו את התלבושות הנפלאות, שתפרה מלאני לומבארד ומסכות שייצרה תות הרבט. התאורה של מאיר אלון השלימה את העיצוב הכללי ברעיונות יפים ותומכים בתפיסה הכללית. 
 



המלט (תמונת יחסי ציבור)



המלט בעל גוף ונשמה עוצמתית
 
ושם, בתוך הזירה המלבנית, עיצב זגורי משחק מלהיב של 18 תלמידי המשחק המסיימים כך את לימודיהם בהיענות מלאה ומרשימה לשגיונותיו המרתקים של הבמאי, שהחל דרכו כתלמיד משחק והגיע להישגיו כמחזאי וכבמאי שיודע את נפש שחקניו, ומפיק מהם מרגליות.
 
ההצגה נפתחת באחד ה״תיקונים״ היפים של הטקסט כאשר המלט, שאותו מגלם באנרגיה נפשית ופיזית בן יוסיפוביץ, ניצב בגבו אל הקהל, מביט-מקונן על שתי כפות הידיים שבמרכז, ומשמיע כמה שורות מהטקסט שבמחזה המקורי הוא אומר אל גולגלתו של יוריק, ליצן החצר שהיה בילדותו.  כאשר הוא מתאושש ופונה אל הקהל נחשף, מיידיתֿ ואחר כך בהמשך, המלט מרתק. הוא גדל גוף וגמיש, ויוצר דמות מקורית בדרך הביטוי של חופש המחשבה שלו, כסטיריקון וליצן, כבעל גוף ונשמה עוצמתית גם כשהיא שסועה בכאבה.
 
את הדוד-הרוצח קלודיוס מגלם בגבריות מלכותית נכוחה אסף פרי, שמיטיב לעצב את שליטתו במתרחש, את אהבתו לגרטרוד, אמו של המלט, אך הוא מרשים במיוחד בתמונת התפילה המייצגת דווקא את שבירתו. סופו המפתיע הוא עוד אחד מלהטוטי הבימוי. כך גם זגורי ליהטט בעיצוב דמותו של הורציו, במשחקו הנחוש של אסף מרון, כמי שקלודיוס מטיל עליו את התפקיד שבמקור המלט הטיל על השחקנים.  ובפשטות - להיות משת״ף וסוכן כפול, שלו ושל המלט.

הישג הבנים כגרטרוד ואופליה
 
את תפקידי גרטרוד ואופליה מגלמים שני בנים, בהתאם להיסטוריה ולמה שנעשה בהפקות רבות בעולם, והשניים שנבחרו לעשות זאת הם נמרוד דגן כגרטרוד מלכותית ומיכאל שומרון כאופליה הנטרפת. שניהם עושים את תפקידיהם בצורה מושלמת, וללא גינוני-נשיות מוחצנים מעבר לרוך הנשקף מעיניהם, ושניהם משדרים יופי פנימי שזוהר בביטוי האהבה לבני הזוג, ואת הכאב של החרדה להמלט.
 
אדם שפר כרוזנקרנץ ומתן גורן כגילדנשטרן, וכן בן פריד כפולוניוס מביאים במשחק רב הומור את החן המקסים של אנשי חצר חנפנים שדינם נחרץ בידיו החזקות של המלט. חן גבעתי פיזי מאוד כלארטס גם בפרידתו מאביו ומאחותו, וגם בעימותיו עם קלודיוס ואחר כך עם המלט. הוא נוגע ללב בשברו על מותה של אופליה.
 
ואחרונות בצוות הנפלא של ההצגה הזאת הן הבנות - שלי בן יוסף, סתו גרופר, רוית דור, אורן דיקמן, טל זולטאי, לנה אנה כסטרופ, כרמל נצר, רוני נתנאל והגר שחר - שזגורי מינה אותן להיות הביטוי הדרמטי המקורי ביותר, ככל שאני יודע, לנפשו, להגיגיו ולמהלכיו של המלט. בכניסותיהן, בנוכחותן ובהיעלמותן ובאיפור פראי של מרב בר נתן הן יוצרות מתח ותנועה מתעתעות במתרחש תוך כדי כך שהן מנחות את המלט, פה ושם בשפת הסימנים של החירשים.
 
״המלט״ הוא מחזה ידוע. העיבוד והבימוי של מאור זגורי מולידים אותו מחדש, כמי שנועד להיות ולא לחדול. וזאת נועזות של אמירה אמנותית שצריך לראותה ולהתענג על חידותיה.