האריה האדום אינו שואג
 
ההצגה הראשונה שעלתה בתאטרון הלאומי האנגלי תחת הנהגתו של המנהל האמנותי החדש רופוס נוריס היא של המחזה  The Red Lionמאת פטריק מארבר, המחזאי שקצת איכזב אותי - גם כבמאי - בהצגה "שלושה ימים בכפר", כפי שדיווחתי במאמר שהתפרסם ביום שני.
 
אבל למרות החששות, ציפתה לי הפתעה באולם הקטן ששופץ ושינה את שמו מקוטסלו לדורפמן ואשר הועלה המחזה בבימויו של איאן ריקסון שבמשך שלוש שנים עמל עם מארבר על המחזה שהחזיר אותו לתאטרון הלאומי אחרי 14 שנות היעדרות ותשע שנים של שתיקה מאז שמחזהו הקודם הועלה בתיאטרון סוהו.
 
המחזה עוסק בנושא שאין כמוהו קרוב ללבם של האנגלים - כדורגל. ליתר דיוק הוא נכנס לעובי הקורה של המתרחש מאחורי הקלעים, בחדר ההלבשה של קבוצת הבית שעל שמה נקרא המחזה. ככל הידוע מארבר מכיר את הנושא מקרוב, ועובדה זו מעניקה למחזה גוון של אותנטיות. מה שמחזק אותה הן פרשיות פיפ"א בהנהגת ספ בלאטר ואצלנו פרשיית ההשאלה והמכירה של בן וייכרט, שחקן הכדורגל שהצליח להעביר עצמו ממכבי תל אביב ליריבתה הפועל תל אביב.
 
למעשה בלב המחזה עומד סיפור דומה, כאשר מנהל הקבוצה החצי מקצוענית, המנסה להיכנס לליגה הראשונה, מכניס לקבוצה כוכב צעיר, בן 16, במטרה שמיד לאחר חתימת החוזה עמו הוא יימכר והמנהל יגרוף לכיסו את רוב הסכום שישולם עבורו, וכך יכסה על חובותיו ואולי גם יפתור את המשבר המשפחתי שלו.
 
בעלילה הזאת משתתפים רק שלושה "שחקנים" - קיד, מנהל הקבוצה ההיפראקטיבי וההיסטרי, שמוכן לדרוס כל מה שניצב בדרכו אל העיסקה, ובין השאר מנסה לשכנע את ג'ורדן, השחקן הצעיר איך להתחזות כנפגע, לגלוש, ולרמות. אך הצעיר מתייצב מולו ומסרב לכל התכסיסים. "אינני רמאי" הוא מטיח במנהל, אך עד מהרה מתברר כי גם הוא אינו טלית שכולה תכלת, והגילוי הזה מחולל תפנית טרגית בעלילה, השופעת הומור אנגלי.
 
כנגד שניהם, ובמידה רבה עמם, ניצב ייטס, המתפקד כאבא של הקבוצה. בעבר הוא היה כוכב גדול על הדשא, ואחר כך מאמן כושל שתחת ניהולו הקבוצה הועפה מהליגה. עשר שנים הוא נדד כמחפש מקלט מהבוז של העיר הקטנה של הקבוצה (שהמחזה אינו מזהה אותה, ובכך מעניק למתרחש ממדים אוניברסליים), ואחרי שובו התקבל כמתנדב ללא שכר להיות האחראי על חדר ההלבשה, על הכביסה והאחזקה, וגם כמעסה.
 
המאבקים המתחוללים בין השלושה מתייחסים בצורה מרתקת לחולשותיהם האנושיות, ומשחקם של שלושת שחקני התאטרון סוחף את הקהל על גלים של צחוק אל נמל של רגשות כואבים, של יחסי אבות-בנים מהעבר שמשליכים על יחסי הכוחות בהווה, ועל אופיין של שלוש הדמויות. ומעבר לכך ההצגה המצוינת מתארת את העובדה הכואבת שמשחק הכדורגל והכדורגלנים היו וממשיכים להיות סחורה בבורסה של מנהלים וסוכנים שרומסים את ערך האדם. 

"האריה האדום" באתר התיאטרון הלאומי הבריטי  


כלאדם נגד עצמו וסביבתו
 
ההפתעה המרתקת של "האריה האדום" נמשכה למחרת בהצגה "כלאדם" בגרסתה הייחודית של המחזאית-המשוררת קרול אן דופי, שספרי השירה ומחזות שלה עוטרו במיטב הפרסים ולפני ארבע שנים נבחרה להיות "המשוררת הלאומית" של אנגליה.
 
העיבוד שלה למחזה המוסר מהמאה ה-15 המתאר את מסע הווידויים של כלאדם על חטאיו בדרכו אל המוות שנגזר לו מידי אלוהים, מעניק לסיפור את האקטואליה של מאה השנים האחרונות שבהן האנושות השתלטה על כדור הארץ ומשאביו, השחיתה וזיהמה - אוויר, מים ואדמה, וכמובן את האנושות עצמה.
 
משום כך המחזה הנוכחי נושא בכנפיו את משק כנפי הספקנות, כבת לוויה של המוסריות. זה מתבטא בשפה העשירה של המונולוגים שמזכירים או שואלים רעיונות ממכלול הדרמות, השירה והספרות. את הדת המציאו בני האדם, ועל כן הדת תיעלם בסופו של דבר, אומרת אלוהים (כן, זו איננה טעות) בגילומה של קייט דושן הנפלאה שמגלמת אותה ואת בת דמותה האנושית ״מעשים טובים״.
 
את ההצגה המרתקת, על במתו הגדולה של אולם אוליבייה, בתפאורה היוצרת תחושה של חלל עצום ממדים, ביים רופוס נוריס. זה הבימוי הראשון שלו מאז שהתחיל לנהל את התאטרון שמעתה יהיה ״שלו״, וכעבר הוא מוכיח את יכולותיו ואת הדמיון העשיר שמנחה אותו.

"כלאדם", צילום: Richard Hubert Smith
 
ההצגה נפתחת בתמונה מסעירה של מסיבת יום הולדת 40 של כלאדם, וזו מסיבה בת זמננו עם הרואין, יין וסקס ועם כוראוגרפיה מטריפה (וגם בהמשך) של הכוראוגרף חאווייר דה פרוטוס. הלהקה כולה משתוללת להנאתה בתמונה הזאת, ובהמשך כל אחד מהשחקנים תורם את השורות המעבירות את כלאדם, בגילומו האנרגטי והמרגש של צ׳יווטר אג׳יופור, במסע המזכיר בעיקר את זה של פר גינט.
 
תמונה אחרת שתישאר עמי היא אולי זו שמייצגת יותר מכל את התפיסה האתנו-גיאולוגית של העיבוד. זו התמונה שבה כל הלהקה מכוסה בהרי אשפה, שקיות ניילון ושאר מזיקים. בשלב מסוים אלוהים/מעשים טובים נענית לקריאתו של כלאדם והיא מגיעה שרועה במיטה, חולה ונואשת ממעשי האנושות. רגע מצמרר בהומור השחור המנשב ממנו.

"כלאדם" באתר התיאטרון הלאומי הבריטי  
 
מי זה ״הבנז-נה עם הכובע״?
 
את הביקור בתאטרון הלאומי האנגלי חתמתי עם ההצגה של המחזה האמריקאי the mother f**ker with the  hat  מאת סיוון אדלי ג׳יורגיס, שכבש בסערה את המבקרים והקהל גם יחד בשפה הבוטה שלו, ובטרגי-קומיות המתארת יחסים אנושיים בין גברים לנשים, בין בני משפחה ובין חברים.
 
העלילה עצמה פשוטה למדי ונעה במהירות קדימה מרגע שגבר מאוהב מוצא כובע זר בדירה של אהובתו. משם נפתחת הדלת לרווחה לחשדות, לקנאה, לבגידה, ואפילו ליריית אקדח שמקפיצה את העלילה לקומה נוספת, קומית מוחלטת, שממנה תהיה רק נפילה מהירה לא פחות כשרומן זמני אחד מתנגש באחר, והדלתות נסגרות על דמעות.
 
את ההצגה בגרסת התאטרון הלאומי האנגלי ביימה הבמאית האנגלית המוערכת אינדו רובסינגהאם ושותפה העיקרי הוא רוברט ג׳ונס מעצב התפאורה המשוכללת ששינתה שלושה סטים מתחלפים של דירות מתחת לסולמות שיצרו את תחושת הגובה של בניני המגורים בניו יורק.
 
שתי השחקניות ושלושת השחקנים שגילמו את חמש הדמויות היו נפלאים ובמיוחד ריקרדו צ׳אווירה הטקסאני בתפקיד הגבר שמוצא את הכובע הזר וכמה ניחוחות חשודים במיטתו. צ׳אווירה מצליח להיות תמים ומאוהב כשם שהוא מעצב  להפליא את הקנאה ואת החשד, אך בעיקר את האהבה והנאמנות שאינן נשברות. לצדו מבריקה פלור בה ליז פרז האמריקאית בתפקיד אהובתו ורוניקה, ובתפקיד המשנה של בן הדוד חוליו גונב את ההצגה יול ואסקז, אף הוא מארה״ב.

"הבנז-נה עם הכובע", צילום: Mark Douet

לכל ההצגות של התאטרון הלאומי האנגלי אפשר למצוא כרטיסים, ולמי שמזדמן ללונדון בחודש הקרוב כדאי בהחלט לקפוץ ולבקר בבניין המחודש שליד גשר ווטרלו, ליהנות מהבארים החדשים, ובשעות היום גם מהגלריה המשקיפה על מחלקת התפאורה של התאטרון. וכמובן - חנות הספרים והמזכרות שאין דומה לה. וכל אלה, עם הצגה אחת או שתיים, מבטיחים בילוי נעים ומחכים. 

"הבנז-נה עם הכובע" באתר התיאטרון הלאומי הבריטי