בודדים במרחב הגלובלי
 
כשהאור עולה על במת האמפי בתאטרון תמונע ניצבים חמישה שחקנים על תיבות פלסטיק. ארבעה מהם בתנועות זרועותיהם הם טבחים במסעדה האסיאתית ״דרקון הזהב״, עובדים ככמו רובוטים על הכנת מנות לסועדים הבלתי נראים. בתווך האחראי הצעיר על הוצאת המנות זועק מכאבי תופת של שן רקובה בפיו.
 
האור משתנה ומתחילה שרשרת מפגשים עם עוד 12 דמויות השוכנות בדירות של הבניין שבקומת הקרקע שלו שוכנת המסעדה. כך יוצר המחזה של רונלד שימלפפניג הברלינאי סיפור שנשמע לרגעים כמשל מתוחכם על עולם של אנשים קטנים, שלום עליכמים, בודדים במרחב הגלובלי ומעבר לכל מכשול הם נחשפים כבני אדם, כאוהבים, קנאים, כועסים או מתפייסים.
 
שימלפפניג פופולרי בארץ בזכות הפרינג׳ ובתי ספר למשחק, ובעזרת מכון גתה, ומחזותיו שהוצגו עד כה הם ״האישה שלפני״, ״פוש אפ״, ״לילה מאלף״. הוא מהבולטים במחזאי גרמניה, שהחל את דרכו כבמאי ומחזותיו הבלתי שגרתיים נקראים כתסריטים של סרטים קליידסקופיים, שלעתים נראים כתמונות של חלום פנטסטי ובאחרים כסיוט מציאותי. ותמיד בטקסט מושחז ומדויק, והפעם בתרגומו הנפלא של גד קינר.
 
התרגום הקולח מיקם, לכאורה, את המסעדה והדיירים שמעליה בשכונה בדרום תל אביב. הבמאית דפנה זילברג, שביימה לא מכבר את ״של מי החיים האלה״, ״אגדות מיערות וינה״ ו״תמונות מהוצאה להורג״, הופכת את המחזה לדמוי מחול שובה לב, כשהיא מניעה את השחקנים, בתנועות קטנות או גדולות, מתמונה לתמונה בקצב עוצר נשימה, תוך חילופי דמויות ואבזרי לבוש ומקום,  שינויים של מיצוב התיבות ותיפקודן.
 
הבימוי של זילברג הוא כוראוגרפיה מדויקת העוברת מדואטים לשלישיות או לאנסמבל מחול מתואם בכל מהלכיו. אך בעיקר הבימוי מצליח להעלות מתוך הטקסטים הקצרים דמויות שמנסות לשמור על צלם האדם במצבים וברגשות שלעתים פועלים נגדם. 

את חלל הבמה עיצבה בפשטות ראויה לוסיאנה פילמאר-קנר, ואת התלבושות המתאימות לכל דמות עיצבה רונה פלוטק. אמיר קסטרו עיצב תאורה שהניעה את המתרחש מפינה לפינה, מור לידור עיצבה את התנועה המדויקת, ואייל לנזיני העניק מוזיקה יפה לכל תמונה.



דרקון הזהב (תמונת יחסי ציבור)


תפקידים הפוכים לזהות השחקנים
 
חמשת השחקנים נפלאים כאנסמבל, ולכל אחד מהם  תפקידים שהוא או היא מחליפים מתמונה לתמונה. על פי קביעתו של שימלפפניג השחקנים יגלמו דמויות ״הפוכות״ מזהותן הפרטית. כלומר השחקן הכי צעיר יהיה הסבא של הנערה שאותה תגלם השחקנית המבוגרת ביותר, גברים יגלמו נשים, נשים יגלמו גברים.
 
זילברג שמרה על הכללים והפיקה מהם הישגי משחק משעשעים או מרגשים, החל בעיצוב הטבחים והמלצרים שהם למעשה המנוע של העלילות הקטנות. אור אדרי הצעיר מרגש כסבא, משעשע כמלצרית ובעיקר הוא נוגע ללב כ״צרצרית״ עדינה שנאלצת לעבוד ואף נאנסת. באפיזודות שלו בת הזוג היא אודליה סגל הוותיקה שיודעת את סוד העיצוב העדין כנכדה הבאה לבשר לסבא שהיא בהריון, את העיצוב הבוטה כנמלה הנשחקת תחת עמלה, וכבעל החנות.
 
ירדן גלבוע כואבת כהלכה את השיניים הרקובות בפיו של מוציא המנות הצעיר, והיא מרשימה בתמונות עקירתה של אחת מהן, וכן בתפקידי שני הגברים, אחד שאשתו מחליטה לעזוב אותו, ואחר שאוהב מאוד לזיין ברביות צעירות. יוגב יפת יוצר שני תפקידי נשים שונות זו מזו, את האחת הוא מעצב להפליא בעזרת הגופיה האדומה, ואת האחרת, דיילת אוויר, הוא ממלא נוכחות מצחיקה וכך גם נתן נתנזון המגלם את חברתה, הדיילת השנייה. 




דרקון הזהב (תמונת יחסי ציבור)



ההצגה הועלתה בפסטיבל עכו לפני כשנה, והיא איכותית ומעניינת כמו ההצגות האחרות מהפסטיבל שהגיעו מאז לעיר הגדולה - ״גן העדן האבוד״, ״סלים, סלים״, ״אני רוצה לרקוד אתך, קייט״. וכמו בהן גם הפעם מצאתי את עצמי נרגש ומאוהב, בדמויות, בעלילות, ובעיקר במשחק המצוין ובבימוי המקורי ורב ההשראה.