התנגדות נמשכת לכוח המשיכה
 
הופעתה של להקת שרון פרידמן במסגרת "תל אביב דאנס"/ דאנסאספניה 2015 במרכז המחול סוזן דלל היא אירוע מחולי מרהיב וכובש את העין, יורד לחדרי בטן ומעלה דימויים והקשרים. מחול שבו הפרפורמנס ומבצעיו הם היוצרים את המתח הגואה בין הקהל לבמה החשופה, ללא זיקוקין דינור של תפאורות ותלבושות שובות לב.
 
שתי היצירות המרכיבות את הערב, ״עד לאן?״ ו״נפילה חופשית״, הן מקוריות, מחוברות ביניהן בזכות השפה המחולית המוגדרת כ״קונטקסט אימפרוביזציה והתנועה הטבעית״ ליצירת קומפוזיציות משתנות מתוך עצמן, נאספות ומתפזרות, ויוצרות תנועה הנולדת בלי הרף ויולדת את המשכיותה. שתיהן במפגש עם הקהל המקומי נוגעות בעצבים רגישים של היסטוריה ושל מהלך הדורות.
 
על הערב הזה אחראי  הרקדן-כוראוגרף שרון פרידמן, הפועל בספרד כעשר שנים וב-2007. הקים את הלהקה שלו. פרידמן, יוצא להקת המחול הקיבוצית, להקת עידו תדמור ולהקת ורטיגו מעיד על עצמו כי הוא שואב השראה לדרכו העצמאית בעולם המחול מן החזון של להקת ורטיגו.
 
בתחילת השנה הוא העלה עם ורטיגו את STABLE, השואב השראתו ומתכתב עם שתי היצירות שהביא לכאן. הגרסה המקורית של הדואט ״עד לאן?״ הייתה ״לפחות שתי פנים״ יצירתו הראשונה באורך מלא הדואט שיצר בשיתוף עם הרקדן ארתור ברנרד-בזין לפני ארבע שנים, וזכה עמה לפרסים בינלאומיים. בהמשך הכינו יחד את הגרסה שהם מעלים כבר יותר מ-250  פעמים ברחבי העולם. (לעתים מחליף אותם הרקדן אלחנדרו מויה, השולט בשני התפקידים), וכפי שהם מספרים אין הופעה אחת זהה לקודמתה.
 
הדואט נפתח בהילוך אטי, כשפרידמן, שחור שיער מתולתל, נושא על גבו את ברנרד-רזין ששערו הבלונדי השופע מסתיר את פניו. משם מתפתחת תנועה הנראית כמאמץ של פרידמן לייצב את בן זוגו המתנודד כשיכור, מסרב לעמוד, מאיים ליפול שוב ושוב. אחרי ההופעה העיר מישהו שזאת הייתה תמונה מוכרת של חיילים אחרי הקרב.
 
ואמנם מתחולל ביניהם קרב, אבל שונה לחלוטין מפשרו המתבקש של הדימוי. המאבק שלהם, וביניהם, מתפתח להתנגדות נמשכת לכבידה (כוח המשיכה), ושני הגופים נאחזים זה בזה, בזרועותיהם הנשלחות אל רגליהם, אל שער ראשם, אל צווארם, אל בגדיהם ואל כל מה שימנע ניתוק ואובדן מגע או שליטה. והם עפים זה מזה, הם נוחתים זה על גבי זה, ותמיד בתנועה שאיננה עוצרת, אלא להפך, מאיצה את עצמה הלאה.
 
בהמשך יתחלפו היוצרות וארתור ברנרד-ברזין יהיה המוליך, השולט בתנועתו של שרון פרידמן, ואחוות הגופים, אחוות הגברים, אחוות הלוחמים, נעה לצלילי ואלס, שיא יצירתו המוזיקלית של לואיס מיגל קובו שיש בה מוטיבים מהואלס הנודע של דמיטרי שוסטקוביץ, ואפילו, לאוזן הישראלית שלי, איזכור שב ונשנה של תיבה מתוך ״ואותך״ של מתי כספי.  
 
הנשימה נעצרת ככל שהקצב, התאורה והמוזיקה ממשיכים במיאוץ האינטנסיבי של השניים. האם ייכנעו? האם הוואלס ייענה לתופי המלחמה ולצופרים המשתלטים? ואז, במאמץ אחרון ומפתיע, באה התשובה כאשר השניים מרפים מאחיזתם ובזינוק אחד נפרדים ונוחתים על קרקע המציאות של הבמה.
 
מתוך החשיכה שחתמה את הדואט, ואחרי התשואות הסוערות, באה חשיכה חדשה ובעלטה נשמע קול צעדים מואצים של יחיד, ובזה אחר זה מצטרפים אליו זוגות רגליים נוספות ושרצות אחריו ואתו עוד ועוד ועוד, לפני שמתחילה לעלות, בזהירות, התאורה הנפלאה שתאפיין את היצירה הזאת לכל אורכה, וששת המבצעים של ״נפילה חופשית״ מתחילים את המחול הארוך והמהפנט הזה של שרון פרידמן. 




שרון פרידמן, נפילה חופשית (תמונת יחסי ציבור)


נרטיב של אנדרטה
 
אם ביחס לדואט הוא אומר ש״עם הכניעה לדרכו של הגוף אנו משאירים מאחור את מה שמנע מאתנו להיות עצמו״ ופותח אשנב להקמת גשר, ב״נפילה חופשית״ הוא רואה ביטוי של הישרדות שהיא ״עניין אנכי: ההזדקפות לאחר הנפילה היא מעגל אינסופי שחוזר על עצמו יום אחר יום. כשאנו מוטמעים בקבוצות, ישנו חיפוש תמידי אחר התחושה, החופש, ובודקים אם 'נפילה חופשית' היא אפשרית".

 לפיכך התנועה המחולית, המעניקה לכל טקסט את קיומו הבימתי, הולכת אמנם בעקבות הדברים ולכל אורכה, וגם כאשר הקבוצה נפרדת לשלישיית בנות או שלישיית בנים, או לזוגות, היא עודנה יצירה קבוצתית שכל מהלך שלה מחפש את האנך ההישרדותי שעליו מצביע פרידמן.
 
אלא שמעבר לשפת התנועה המובהקת, הצומחת מהגרעין שהיה ב״עד לאן?״, יש ב״נפילה חופשית״ זו נרטיב מורכב למדי, שאותו יכול ליצור לעצמו כל צופה, וחזקה עליו שלא ירחיק נדוד ממהותה הרעיונית, שעמה יצרו הכוראוגרף והמבצעים את המחול, על רקע צליליו המפתים של לואיס מיגל קובו, התלבושות החופשיות שעיצבה ענבל בן זקן (בשתי היצירות), והתאורה שאיננה פוחדת להליט ולהאיר את המתרחש בקרני אור בודדות או שוטפות. 
 



שרון פרידמן, עד לאן? (תמונת יחסי ציבור)




הנרטיב שהיצירה סיפרה לי - החל מהתמונה הראשונה, הכוללת את  הרקדן המרשים ז׳ונתן פוסאדייה, מוצק, גבה קומה, והרקדנית מאיטה לרג׳ייטה, עדינה אך משדרת עוצמה לא פחותה משלו - הוא סיפורה של אנדרטה אוניברסלית שהוקמה לציון מלחמת קיום, של קבוצה ושל יחידים.
 
ארבעת הרקדנים האחרים - כבסיס המחזיק את עמידתו ואת הליכתה המגששת על גופיהם, בתנועה המתמקדת או מתארכת, ובהמשך עם התבלטות של יכולות אישיות מרשימות - יוצרים את דימוי האנדרטה הנמשך לאורכה של היצירה, גם בחלקה השני שבה הם כקמים מעפר ושבים להיאחז זה בזה, עד לרגע שבו כל אחד מהם מוצא את זהותו העצמאית בסיום החזיתי.





שרון פרידמן, נפילה חופשית (תמונת יחסי ציבור)


האנדרטה שפרידמן ורקדניו יצרו היו עבורי זו שמצדיעה ללוחמי הגטאות אצלנו, לקרבנות הפאשיזם, וברגע מסוים, כשדימויי מלחמה וקרבות שטפו את החיזיון הנע ונד הזה, ואם חשבתי שאני מרחיק לכת בפיענות התנועה הזורמת, התחברת ומתנתקת, ראיתי לפתע מולי את הירושימה ונגסקי, ובמיוחד את ה״גרניקה״ של פבלו פיקסו. שמונים שנה, שבעים שנה, וכל השנים מאז עד העכשיו והכאן.
 
ואולי לכך כיוון שרון פרידמן בראיון עם ענת זכריה שהתפרסם באתר הזה לפני חמישה חודשים על מהות השפה שלו: "קונטקט הוא לא רק מגע ויש גם סוגים שונים של מגע שכל אחד מהם מאפשר סוגים כאלה או אחרים של תקשורת. בסופו של דבר מה שקובע את הכל זה הבן-אדם וההישרדות שלו בתוך קשר .[…] זה קשור למבנים שקיימים בין אנשים שמתחברים ונופלים”.
 
מותר רק לקוות כי כל מה שמחבר את שרון פרידמן לתמונת המחול הישראלית יזכה להמשך. הבמה הישראלית צמאה לרוח ולנשמה שהוא מביא עמו בשפת תנועה המישירה מבט אל הקהל.