רוב הזמן זה מפחיד
 
הסופר והמחזאי הצרפתי המצליח ביותר כיום הוא פלוריאן זלר. לפני שלוש שנים עלה אצלנו מחזהו ״האמת״ בתיאטרון בית ליסין, וכפי שהתגלה בו, מעלתו הגדולה ביותר היא הבנתו כי מושג האמת - לפחות בקווי העלילה של אותו מחזה - חופף בדיוק למושג הפארסה, שדלתות רבות בה, נפתחות ונסגרות, ובקצב אכזרי בדרך כלל, לכל אורך הדרך אל האמת האחרונה של ההצגה.
 
בהצגה השנייה שבית ליסין מעלה ממדף המחזות המצליחים שלו (ובדרך אלינו עוד מחזה מצליח) זלר רודף אחר אמת אחרת ומתעתעת, זו של הזיכרון הפרטי של אנדרה, גיבור המחזה ״האבא״, בתוספת התעתוע המקביל שהוא מחולל בקהל הצופים. מבלי לוותר על דיאלוגים מבריקים - שמוגשים שוב כמו בהצגה הקודמת בתרגומו המבריק של דורי פרנס - ומבלי לשכוח שבדרך אל הטראגי מותר לצחוק.
 
זלר  כתב את המחזה עבור שחקן אהוב בן 90, תוך כדי העלאת זיכרון אישי על סבתו, ובהשפעת משפט אחד ב״כיסאות״ של יונסקו על הזיקנה המחפשת את ינקותה בחיק האם. הוא החליט שהוא רוצה שהמחזה שלו ״יגרום לקהל להרגיש מה זה להיות אבוד".  ואכן  הוא עושה זאת באמצעות דמותו של אנדרה ותעתועי הזמן, הזיכרון והמוח שלו כאשר  ״לפעמים זה מצחיק, רוב הזמן זה מפחיד, בגלל שיכול להיות שזה מה שצפוי לנו".
 

האבא (צילום: כפיר בולוטין)

בתוך המבוך של המוח
 
העלילה מספרת על דעיכתו של אנדרה הקשיש שבתו אן מנסה לשכנע אותו לקבל עזרה בניהול חייו ודירתו, מה גם שהיא עומדת לעקור מפריז ללונדון עם בעלה. בתמונה הראשונה אנו לומדים שאנדרה מסרב לקבל עזרה, וגם מצליח לגרש באלימות את אלה שבאים לעזור.  הוא מכחיש, אבל הסימנים המראים כי למעשה אינו זוכר מה אירע מתגלים כאשר הוא מאשים את העוזרת האחרונה שנמלטה ממנו בגניבת השעון שלו.
 
התמונה הראשונה הזאת - שהצחוק הרועם של הקהל מלווה אותה בלי הרף - כתובה על פי כל כללי האקספוזיציה והפארסה של האמת. אבל היצמדות למתרחש ולנאמר כבר רומזת לכיוונים אפשריים של התפתחות העלילה, ומכניסה אותנו, הצופים, לתוכה וכבר בתמונה השנייה, עם מרכיב מפתיע של דרמת-מתח,  אנחנו, כמו אנדרה הזקן, מתחילים לאבד כיוון, כאשר זלר מתעתע בו ובנו באמצעות ״איש״ ו״אישה״ המופיעים כבתו של אנדרה וכבעלה פייר.
 
בתמונה שלישית אנחנו נזרקים יחד עם הזיכרון וההתמצאות של אנדרה לכיוון אחר ומשם אנחנו ממשיכים לתעות וללא חוט אריאדנה ״בתוך המבוך של מוחו״, כפי שזלר כותב בתכנייה שופעת המידע התקף לנושאי המחזה - דמנציה והתלות, האחריות, שהיא מטילה על בני המשפחה.
 
התוצאה היא מחזה מבריק מבחינה תאטרלית נטו, שבכל רגע נתון מפתיע, משנה זוויות ויוצר מצבים בלתי צפויים. והוא מחזה מבריק בכך שהוא מעורר צחוק גדול, במיטב מסורת הפארסות, ומיד חונק את הצחוק הבא בעודו בגרון, עוצר אותו וחובט בלי רחם באנדרה שעל הבמה ובי, אחד ממאות אנדרה שבאולם. 
   
את המהלך הזה מביאה בהצלחה מיוחדת ההצגה שביים רוני פינקוביץ׳ בשחרור מוחלט ככל שזה נוגע למרכיב הפארסה, וברגישות עדינה מאוד בעיצוב הדמויות ומשחקם ובהפקת מיטב היכולות של צוות המעצבים, ובראשם מעצבת התפאורה כנרת קיש.
 
היא הציבה על הבמה דירה זוויתית שמתמונה לתמונה מתחוללים בה שינויים קטנים בהתחלה, הגדלים בהמשך, ומרכיבים ואבזרים נעלמים ממנה בזה אחר זה, בהקבלה לזיהוי המתערפל של בתו, של תחושת הזמן והתמצאותֿ, ולמחיקה ההדרגתית הגוברת של תאי הזיכרון במוחו של אנדרה.
 
התאורה של אורי מורג מדגישה את ההתרוקנות הבימתית מאבזרים - ואת הגוון הכחלחל השליט בה, והמוזיקה של רן בגנו מלווה את התהליך כולו בהטעמה רכה. אורן דר עיצב את התלבושות המשרתות את תעתועי הזיכרון. 
 


האבא (צילום: כפיר בולוטין)

עמוק במוחו של אנדרה
 
וכל אלה לא היו מצליחים להעביר את המסרים של זלר ופינקוביץ׳ בלי המשחק המשובח של כל האנסמבל ובראשו ששון גבאי בתפקיד אנדרה. אפשר היה להסתפק באמירה השחוקה כי זה משחק חייו. זה נכון אולי אבל זה גם מקפח את מה שהוא עושה מתחילת ההצגה ועד סופה כשהוא חודר עמוק לתוך עולמו ומוחו המתועתע של אנדרה. זהו משחק רב שכבות, בגוונים הנראים בהתחלה בהירים, ממוקדים ומתמונה לתמונה מיטשטשים, ומתחלפים באחרים, כהים, אפלים מפחידים.
 
מבין כל המרכיבים שגבאי משתמש בהם, בקולו, במחוות גוף, בתנועה החל מרגעי הפארסה שהוא מעצב בווירטואוזיות, בולט בעיני העיצוב של התייחסותו לשעון ולזמן ההולך ונעלם לו. כאילו מדובר ב Raison d’etre שלו, כמצפן המכוון את מהלכו, כאמצעי המחבר אותו אל המציאות. כך גם עיצוב המוטיב החוזר של התייחסות אל קיומה של בת אחרת שלו, שאיננה מתקשרת ואיננה באה לבקרו. ובעיקר התמונה האחרונה, שבה גבאי קורע לב.
 
שותפה מצוינת למהלכים הדרמטיים היא יעל וקשטיין בתפקיד הבת אן, הנמחצת תחת עול האהבה והנאמנות לאביה. היא מעצבת בעדינות את התפתחות ההכרה שלה - צעד בצעד יחד של הקהל - כי כבר לא מדובר בדאגה טבעית ורצון לסייע לאב שיישאר לבדו, אלא בתהליך בלתי הפיך של אובדן. הוא את הזיכרון והיא את אביה. 
 
מיכל לוי מכפילה היטב את האפקט הזה, אם כי בהיפוך כיוונו, כשהיא מגלמת את תפקיד של האישה הנחזית כבת, ובהמשך היא טובה כסייעת חדשה או כאחות. ירדן גוז טובה כלאורה, הסייעת שאנדרה ״מתאהב״ בה. טל דנינו ענייני ורגיש כפייר, אהובה של אן, וחי מאור תקיף ומעורר חששות בתפקיד ״האיש״ הנחזה כבעלה של אן.
 
בסיכום, ״האבא״ היא מאותן הצגות תאטרון שבהן המחזה, הבימוי, העיצוב והמשחק מציבים בפני הצופים את המראה המלוטשת שבה הם יכולים לזהות את האנושי והמכאיב שאולי צפוי לנו. הצגה מרתקת מתחילתה ועד סופה. 



האבא (צילום: כפיר בולוטין)



רכישת כרטיסים