צמד היוצרים ניב שינפלד ואורן לאור מעלים תמונת עולם במשחק ייצרי של א-גבר כנגד הסובב אותו
היפים האמיצים והגבריים
כשהיינו ילדים שיחקנו בין הבתים, ברחבות החול והכורכר, ואחד המשחקים האלימים, שבהם הרגנו זה את זה עם אקדח האצבעות המזדקרות קדימה ולמעלה, בתפקידי שוטרים וגנבים ובשכלול של דימויי גבריות גם בקאובויז, עם לאסו ועם עמידה נחושה ותנועה האומרת כי אנו רכובים על סוסים דוהרים במרחבים הגדולים.
ניב שינפלד ואורן לאור בחרו בדימוי הקאובוי להוליך את יצירת המחול החדשה שלהם שהיא המשחק החדש של ימי הבגרות שלהם, של החשבון האישי, המתבונן בחיוך טוב לב, בעיקר, על מה שהיה יכול להיחשב כחווייה ילדות-התבגרות-התפכחות, אולי קצת טראומטית, אך בעיקר כרצון לדבר על זה, לספר, להחיות ובמיוחד להתענג.
ה״קאובוי״ שלהם משחק במגרש הזה - בימתו הגדולה של תאטרון תמונע - שבו רק הם עליה ומנגד אנחנו ההורים, האחים ובעיקר אלה שהם גם האחיות, שמקנאים בהם, צוחקים עמם, וכשיוצאים חושבים שמתוך הטוב שהרעיפו עלינו חטפנו גם כמה זבנגים קלילים, שאחר כך יותירו גם כאבים קלים של מחשבה על מה שראינו.
הקנאה מתחילה מיד כשהקהל מתאסף אל מושביו וכבר רואה את שניהם, ועמם גלעד ירושלמי החתיך וג׳ואל גריי שלועס מסטיק. הנה הם, ״ארבעת היפים, האמיצים והגבריים״ של הכיתה. בג׳ינס, בחולצות משובצות, בנעלי שפיץ חומות בהירות - רק ניב נועל אחרות, אבל הוא בכלל נמוך יותר ועושים לו טובה שנותנים לו לעמוד אתם, ובאמצע אורן עם המגבעת השחורה - כי הוא המלך. המלך בהא הידיעה.
ככה הם ניצבים שם, הגברים שלנו, נשענים על הקיר השחור, אצבעות ידיהם תחובות בחגורות עם האבזמים מעוררי הקנאה. מתבוננים בנו, זוממים משהו, מחכים שגם אחרון החברים יגיע מחדר האוכל או הבר, ואפילו מדברים עם האחראית על כללי המשחק שלהם שמסבירה שבגלל שינויי התנועה באזור מחכים לעוד כמה.
קאובוי (צילום: גדי דגון)
חולשה ופחדים של דראג-קינגז
ואז, כשגמרו להטעין את הכיסאות הנוספים, והאור משתנה והופך לתאורה המצוינת שעיצבה נטע קורן - המלך יוצא קדימה ומכריז בתנועה סמכותית: המשחק מתחיל! ניב, ג׳ואל וגלעד מצטרפים ואנחנו מוקפצים אל ערבות אוקלהומה, אל המערב הפרוע, בריקוד דמוי דהירה על סוסים, בצעדים שנרקדים על העקבים, בפיסוקים גדולים של הרגליים (כמו רונלדו אחרי שהוא כובש שער) לצלילי Turn it up של היידי הייג.
בהמשך, כשהמסכה הזאת תיפול ויתגלו פנים אחרות, של חולשה ושל פחדים, ילווה אותם הפסקול המוזיקלי שערך דידי ארז, כולל להיטים של פטסי קליין, דנה אינטרנשיונל, אבבא, ואפילו התקווה בנוסח המקורי הקלאסי של המלחין הצ׳כי בדריך סמטנה ולסיום, זה שהכל מוליך אליו, ה"בבושקה" של קייט בוש. בקיצור כל מה שאיננו קאובוי אמיתי, כפי שאורן מתוודה, סוף סוף, במגפי כסף על עקבים דקים.
כי הם לא כאלה ״גברים״ באמת, כי הם רק מתחזים לדראג-קינגס, ובעצם הם - בנוסח ניב - ילדה קטנה בתחתונים אדומים שאף אחד לא רוצה לשחק אתה, או במתכונת גלעד - החבר הכי טוב של הבנות שכבר אימץ לעצמו את זהותן, ברגע מקסים של טרנספורמציה. והוא כבר המלכה של הכיתה שמארגנת, משתלטת, מנחה ומפתה אותנו בשפע מתפרץ של סקס-אפיל דו-מיני.
אויה אויה, הזהות הגברית הזאת. לוחצת חזק, אבל אי אפשר לשחק בה יותר מדי. אולי רק אורן הצליח לרמות. מלך לא נשבר לרסיסים, וקאובוי לא נכנע לחוואים. אולי רק ג׳ואל שמביט מהצד וצוחק, מסוקרן, ומריקוד סלואו אינטימי עם ניב שהופך לדואט אלים יותר, הוא יתפוס אומץ, וישלוף את עצמו מבגדיו ויוציא מתוכו מחול-וידוי אוסטרלי של רקדנית בלט נפלאה.
קאובוי (צילום: גדי דגון)
מגן דוד בתחתונים
אלה רק מעט ואולי הנוחים ביותר משפע הרעיונות הזורמים בטבעיות מהבמה אל הקהל. כי ליצירה הזאת, שנוצרה בעבודת נמלים ובייעוץ אמנותי מצוין של קרן לוי ורות גוילי, יש גם אמירה אחרת, שמאירה - אם תרצו בהומור, אם תרצו ברצינות כואבת - את כל מה שהיה כהגד חברתי-פוליטי ישראלי מאוד. אנחנו הקאובויז. אנחנו הניצבים בזרוע חזקה ונטויה. אנחנו המגן דוד בתחתונים של עצם קיומנו בממלכה המתנכרת ליחידיה, לאחרים ולשונים, ולזרים.
באחד הקטעים המוקדמים, במעבר מתחפושת הקאובוי, אל הזהות הקווירית שגלעד ירושלמי הוא נביאה, הוא מבשר בתנועה ובטקסט, על הבמה ומחוצה לה, בתנועה שיש בה מכל טוב הגוף המתנועע שזאת איננה יצירה על גבריות ונשיות ומגדר, ואפילו לועג לתקווה שלנו שיהיה עירום, והוא מרגיע שלא מדובר במסה אידאולית על חברה ועל צדק וחמלה.
אל תאמינו לו. אל תאמינו לניב שינפלד ולאורן לאור שהם רק רוצים לשעשע ולענג. הם אינם מניפים דגלים, והחרב היחידה שהם מביעים לבמה היא צעצוע פלסטיק. אבל מה שהם אומרים באמצעים של חושניות וחוצפה, והתענגות ״על החלומות השבורים ועל תחושת ההחמצה״ יחדור לעורקי-החוויה שלנו בקול האנושי המתייצב כנגד ״משחקי הכוח ששולטים בנוף התרבותי שלנו״.
בעוד שבועיים הם ישובו ויעלו את ״קאובוי״ במסגרת ״פסטיבל צוללן״ ואני מציע להבטיח לעצמכם את ההזדמנות הזאת לראות את היצירה ההמקורית הנפלאה הזאת. החוויה מובטחת.
30/08/2015
:תאריך יצירה
|