חוויה עשירה בזכרונות
 
כמעט 14 שנים עברו מאז שתאטרון בית ליסין העלה את המחזה ״סליחות״ מאת חנה אזולאי-הספרי (שגם כיכבה בהצגה) והזמן שחלף עד לחידושו עתה בתאטרון באר שבע אינו מיטיב עמו. בין השאר משום שמאז ועד עתה העיסוק בענייני משפחות, מכל העדות ומכל מגזרי החברה הישראלית, פרץ גבולות ואחד משיאיו הבולטים היא סדרת הטלוויזיה של מאור זגורי, שהרחיבה את ההתבוננות באותה גזרה עליה כותבת אזולאי-הספרי: משפחה של יוצאי מרוקו בבאר שבע.
 
בשעתו כתבתי על המחזה הערות שונות תוך ציון הכוונה של המחזאית לשמר אותנטיות ״מבלי שהתוצאה תיראה או תישמע עילגת או קריקטורית… לחדור לשורשים ומבוכים חברתיים ונפשיים מבלי שהדברים ייראו מלאכותיים. ובעיקר איך להשתמש באמצעי הדרמטי כדי להעביר מסר אותנטי"/

המחזה מספר על חייהן של ארבע אחיות שנזעקות לבית המשפחה בבאר שבע כאשר הבת הצעירה מודיעה כי האמא נעלמה, ודווקא בערב יום הכיפורים. ברור, גם מבלי שתיאמר מילה אחת, כי המועד המסוים הזה מביא עמו מלכתחילה חשבון נפש של ארבע האחיות, ואולי אף מעבר לזה. בינן לבין אמן הורתן, בינן לבין אביהן-בעלה, ובינן לבין עצמן.
 
עכשיו רק נותר לראות ולשמוע מה הם החשבונות האלה, ההתחשבנויות וכיוצ"ב. ככל שאלה יעמיקו ויגעו בנימים רגישים כך תגדל הדרמה, כמובן. וככל שהאם תרחיק מביתה כן יתברר כי אין היא אלא האם הגדולה מהסיוטים של בנותיה. וצריך לקרוא את מאמרו המרגש של נתנאל אזולאי, עוזר הבמאי, כדי להבין את המרקם המיוחד של ״חוויה אמביוולנטית, מבלבלת, עשירה בזיכרונות שבהם טמונים כאב ושמחה גם יחד״, כדבריו, שהמחזה מנסה לתאר.




סליחות (צילום: מעיין קאופמן)

 
מלודרמה בראשי פרקים
 
אזולאי-הספרי בחרה לעשות את מהלכי התיקון המשפחתי בשילוב של מלודרמטיות מובהקת עם אותנטיות של הומור ספוג בניחוחות תבשילים ונוסטלגיה. אלא שמה שפעל בשעתו איבד את ייחודו עתה, ההומור הישן קהה, הנוסטלגיה והאותנטיות איבדו מהאפקטיביות, והמלודרמה נחשפה כראשי פרקים של סיפורים אנושיים שהשנים חשפו רבים ומזעזעים כמותם או אף יותר.
 
מה שנותר היא אותה תחושה שהייתה גם אז, בהצגה המקורית, כי ככלות ההצגה החדשה אזולאי-הספרי לא חדרה לעומק הדרמה ונותרה בגדר ״תפסת מרובה לא תפסת״, כמו ביחס לדמות הבת אוולין שהמחזאית העניקה לה גם שמונה בנות, גם הריון חדש ומסוכן כי יש לה סכרת, וגם חזרה בתשובה שנכפתה עליה כשנישאה לאברך אשכנזי. דמות שראויה למחזה בפני עצמו.
 
הבת מלכה אחראית במחזה על הבישול של הארוחות הגדולות בניחוחות ״המטבח של אמא״ ובה בעת עסוקה כל הזמן בחשדות שבעלה מתפרפר, ואפילו שעשה זאת עם האחות השלישית, פאני שנזרקה מהבית כ״זונה״ כשהייתה בת 16 ועתה מנסה לשקם את חייה. 
 
בעיות יש אפילו לבת הזקונים אמירה, המזמנת את האחיות מבני ברק, כפר סבא ותל אביב לאחר היעלמות האם, ועד בואן מעכבת את ההודעה למשטרה ואת החיפושים אחריה, ומנצלת את העניין כולו לצילום ראיונות במצלמת הווידאו שאולי ישמשו בסיס לתסריט על המשפחה.
 
העיכוב הוא גם אמצעי דרמטי שהמחזאית נוקטת בו לקראת הסוף בסיוע שעון השבת המונע מהאל ״לצאת מן המכונה״ ולהביא פתרון לכל הבעיות, וחבל שהיא וכפיר אזולאי, במאי ההצגה בבאר שבע לא אזרו אומץ וויתרו על כך. מה שבא בהמשך היה מעניק את מלוא התוקף לצום יום הכיפורים של האחיות, וחותם את המחזה כהישג דרמטי מרשים.



סליחות (צילום: מעיין קאופמן)

 
הצגה מהוקצעת במשחק טוב
 
אבל כפיר אזולאי לא התמודד עם המחזה כדרכו בהצגות הקודמות שביים כמו ״קן הקוקיה״ או ״נורה״ בתאטרון באר שבע, ״אלקטרה״ בקאמרי, ״הדה גאבלר״ בהבימה ו״אסקוריאל״ בסימטה.

הפעם הוא הסתפק בבימוי מהוקצע, שנכנע בין השאר לתפאורה של יהודית אהרון שבנתה דירת-עמידר מופרכת בגודלה העצום, ודיאלוגים אינטימיים נשלחו לחללה וגם במישרין לעבר הקהל. התאורה של אמיר קסטרו לא סייעה לצמצם את הנזק, והמוזיקה הנהדרת של אלדד לידור הדגישה את הפער בין הנשמה שבכל זאת יש במחזה לבין הגוף הרזה של ההצגה.
 
מכשלה נוספת בהצגה היה הווידאו של קטיה שפלאיאביאה שכלל קטעי מעבר בין התמונות, וגם קטעי הצילום שהבת עושה עם אחיותיה ששודרו במישרין אל המסך הגדול ברקע לכל רוחב הבמה. לא רק שנוצר פער בין הקול לתמונה, אלא שבהחלטה מוזרה נקבע כי התמונה תהיה חצויה כאילו מדובר בשתי מצלמות נפרדות, או ב״עריכה״ און-ליין בחדר בקרה סמוי. רק קטע וידאו אחד, האחרון, והיחיד שהיה ענייני, בהשתתפותה של גילה בלאיש האותנטית והמרשימה, שודר על מלוא המסך. 
 
מי שלמרות זאת מצליחות להכניס חיים בימתיים טובים להצגה הן אוולין הגואל, מצחיקה ונוגעת ללב כאחות הסוכרתית-חרדית אוולין; אורלי טובלי המצוינת כאחות מלכה המיוסרת ודואגת; מעיין תורג׳מן המרתקת כפאני, הבת שמתוך המרי והזעם, הגירוש מגן העדן של המשפחה, מביאה את התקווה, את השכל הישר ואת האומץ להתייצב מול האמת שלה ושל אחיותיה; יעל איתן טובה ועניינית כבת הצעירה אמירה, שמחזיקה את המפתח הסודי של העלילה. 
 
בסיכומו של דבר ״סליחות״ המשוחזר בתאטרון באר שבע היא הצגה מהוקצעת על תיקון משפחתי בערב יום הכיפורים, שמעלתה הגדולה היא המשחק.



סליחות (צילום: מעיין קאופמן)