פרק ב׳ להצלחה היסטורית
 
אחד מארועי הבמה הגדולים של העשור הקודם הייתה ההצגה ״על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה״ - הפקה מופלאה של שלושה סיפורים וארבעה שירים מאת ריימונד קארבר שעובדו על ידי הבמאית נולה צ׳לטון לקבוצת שחקנים אינטימית. זו הייתה הצגה נדירה ביופיה ובאמירה האנושית שלה וכל מי שראה אותה, קרוב לוודאי שיצא ממנה מאוהב בסופר, בבמאית, ובאמנות התאטרון.
 
קארבר נולד ב-1938 בקלצקני, אורגון, למשפחה ממעמד הפועלים. עבד בעבודות מזדמנות, לעתים כפועל במנסרה לצד אביו, על מנת לפרנס את משפחתו, וב- 1958 נתגלה כשרונו הספרותי. הוא החל לפרסם סיפורים קצרים ושירים, בין היתר בעיתונים נחשבים כ"אסקווייר" ו"הניו יורקר".
 
על אף כשרונו המוכח לא הצליח קארבר להיחלץ ממצוקה כלכלית ולהתבסס והתמכרותו לאלכוהול דחפה אותו להרס עצמי כמו גם למסעות למקומות שונים בעולם (בין היתר גר עם בתל אביב בין ינואר 1968 למאי 1969 לאחר שאשתו הראשונה קיבלה מלגה ללימודים מאוניברסיטת תל אביב).
 
בשנת 1977 הופיע  קובץ סיפוריו "התואיל להיות בשקט, בבקשה?" שזכה להצלחה והביא לו מקדמה על חשבון ספרו הבא. הוא הפסיק לשתות התגרש והתחתן בשנית  עם המשוררת טס גאלאגר והשנים שלאחר מכן היו שנים מאושרות, פוריות ויצירתיות בחייו עד מותו בגיל 50 בשנת 1988 ממחלת סרטן הריאה.
 
לפני כשנה, ובמרפסת של דירתה הקטנה בקיבוץ שדות ים, חזרה צ׳לטון אל סיפוריו של קארבר, ועיבדה ותרגמה ארבעה סיפורים נוספים ביחד עם השחקנית מיקי מבורך. הסיפורים שנבחרו הם ״עוד דבר אחד״, ״פיל״, כל כך הרבה מים כל כך קרוב הביתה״, ״קתדרלה״ וגרסה חדשה של ״על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה״.

"שוב הם מדברים על אהבה", צילום: אורי רובינשטיין

 קונצרט של רביעיית מיתרים
 
תוך זמן קצר החלה צ׳לטון לביים את פרק ב׳ של אותה הצלחה הסטורית ושוב עם ערן שראל, יעל אמיתי ומיקי מבורך, ועם עמי ויינברג שהתחבר במהירות לקבוצה האינטימית. וכמו אז גם הפעם התוצאה היא מופת של הפקת-פרינג׳. היא מוצגת בתאטרון הסימטה עם תפאורה צנועה - שולחן, ספסל וכיסא - ותלבושות יומיומיות שעיצבה דינה קולסון, בתוך תאורה מדויקת של אורי רובינשטיין, ועם רחשי מוזיקה רגישים של יוסי בן נון.
 
מסיפור לסיפור מוצגת תמונת חיים של זוגות שאי פעם אהבו, או עדיין מאמינים באהבתם, ומתמודדים עם מצבי חיים שונים, יחסים מורכבים עם זיכרונות, קשיים, אכזבות וסיפורים שהיו או רק נדמה כי היו. כל סיפור כפרק ביצירה המזכירה רביעיית מיתרים. פה ושם שורה העצב, מעת לעת מאיר ההומור, וכמו בסיפור האחרון ״הקתדרלה״ עדיין יש מקום לדמיון המעביר את החיים מעליבותם אל מלוא יופיים.
 
השנים שעברו הוסיפו מטען ומשקל למשחקם של ארבעת ״כלי המיתר״ האנושיים שמצליחים לגעת בנימי-נימים של הדמויות בני מעמד הביניים הנמוך, גמלאים של החיים, שהם מגלמים אותם, תוך חילופי תלבושות ומצבי רוח אופייניים לכל אחד מהסיפורים.
 
ערן שראל הופך להיות ציר-עלילה והוא עושה זאת בגיוון מדויק של כל אחת מהדמויות שהוא מגלם, וכמוהו עמי ויינברג שבמבעי גוף, פנים וזרועות מעצב דמויות שיש בהן מהעלוב והדחוי. מיקי מבורך ויעל אמיתי מרגשות כנשים שהחיים הציבו אותן בצל ״גברים שכאלה״. הן בוכות בגלוי או בסתר, ושתיהן מצוינות בכך ובמיוחד ברגעים שבהן קומתן מזדקפת.
 
ולא נותר לי אלא רק להמליץ לראות את הרביעייה המצוינת הזאת שביחד עם נולה צ׳לטון ושותפי היצירה מחזירים אותנו אל הצער והחמלה של האהבה נוסח קארבר.