החירות להיות מטורף
מה אנחנו יודעים על הרומן הגדול של מיגל דה סרוונטס חוץ מזה שדון קיחוטה על סוסו רוזיננטה וסנצ׳ו פנסה על החמור יצאו לחפש את דולסינאה הטובוסית ובדרך נלחמו בטחנות רוח, בעדר כבשים והגיעו לפונדק שבו הולעגו והוכו, ובסוף קיחוטה הזקן ושבע האכזבות מת? ״מלחמה בטחנות רוח״ הפכה למושג, שאפילו הלהיט ״לחלום את הבלתי אפשרי״ מהמחזמר ״איש למנשה״ אינו מתחרה בו.
אבל רועי חן החליט שבכל זאת ״הבלתי אפשרי״ - כמו לעבד לבמה את הרומן הזה - מעניין יותר, והוא כתב מחזה מקסים על שני אסירים, אחד שרצח ונידון למאסר עולם, ואחד שהונה קשישים ונידון לשמונה שנות מאסר, שספרו של סרוונטס מזין את דמיונם בתא המשותף שהם חולקים חמש שנים.
זה מזכיר אמנם את המחזמר ״איש למנשה״ שבו דווקא סרוונטס הוא האסיר, ומחבר את הסיפור בכלא, אבל בגרסתו של חן (המאזכרת בדרך מקורית את המחזמר) העלילה מתמקדת בחירות האדם הכלוא. ״החירות האמיתית היא בתוך הראש, ויש להילחם למענה״, כותב חן בתכנייה, ומהדהד את הטקסטים ששם בפי האסיר שרצח, שקורא שוב ושוב את הרומן באוזני שותפו לתא.
חן והדרמטורגית קטיה ששונסקי העמידו את עלילת המסגרת של שני האסירים כסיפור האמיתי של המחזה המיוחד הזה כולל הטעם המיוחד שמנות העלילה של הרומן מעניקות לו. השניים חיים בדמיונם את המסופר כשהאסיר שרצח הוא הדון קיחוטה והאחר הוא סנצ׳ו. ההקבלה בין מערכות היחסים ברומן ובכלא משתלטת, ופותחת אשנבים לשתי העלילות גם יחד, תוך הצצה בריאה אל עולם הדמיון של אמנות התאטרון.
במהלך הקריאה של השניים בספר, בהפלגה אל מחוזות הדמיון, האסיר-קיחוטה מלמד את האסיר-סנצ׳ו שהמלחמה על החירות ראויה ״גם אם מדובר בחירות להיות מטורף״. בסדרת החינוך ההדדי שהשניים עושים הם לומדים ומלמדים זה את זה ערכים של חברות, מסירות, חיבה, תלות ובעיקר על היכולת לחלום בלי גבול ולעבור את קירות הכלא אל החופש, אל האהבה. אל הבלתי אפשרי.
השניים מחפשים ״תיקון״ שיגיע בסופו של דבר באמצעות שני מהלכים: כשם שאינו יכול להגיע אל דולסינאה, האסיר קיחוטה אינו יכול להחזיר אליו את אהובתו האבודה והוא יוצא מדעתו ומועבר למחלקה פסיכיאטרית סגורה. והאסיר סנצ׳ו זוכה לשחרור מוקדם, מבלי יכולת להציל את ״אדונו״.
אני דון קיחוטה (צילום: אלכסיי אבן)
יהלומים בימתיים ואנושיים של יבגני אריה
את הטקסטים החכמים של רועי חן, שופעי הומור וחוכמה, הפך הבמאי יבגני אריה ליהלומים בימתיים, כאשר הוא רותם את הדמיון היצירתי החזותי שלו לטובת המסר הערכי של המחזה. אריה גם מדגיש כמה וכמה פעמים את העובדה שמדובר בתאטרון כפי שזה מודגש גם בסיפור המסגרת של חן.
קל וחומר כשאריה מעצב את תמונות המצוטטות מסרוונטס, החל מהפיכת המיטה הדו קומתית לרוזיננטה שעליו דוהרים שני האסירים שהופכים באחת - בעזרת הציוד היורד אליהם מלמעלה - לדון קיחוטה וסנצ'ו פנסה. זו גם אולי הסיבה שהכבשים שהם פוגשים נראים וצועדים דווקא כפנגווינים, ובהמשך הזונות - בתלבושות מרהיבות של סטפניה גראורוגקייטה שרות כאילו היו מקהלה בכנסייה פרבוסלבית.
בה בעת אריה מיטיב לעצב את המציאות של תא הכלא - שעיצובו הוא ארוע תפאורה בפני עצמו. סמיון פסטוך יצר מהתא הקטן של הכלא האנגר ענק בגוון ברזל חלוד הממלא את כל חלל הבמה, יש בו אסלה וניאגרה, ויש ברז ומים, ושולחן ושרפרף ומיטת קומותיים. והמסך הקדמי העולה ויורד הוא היפוכו של הקיר האחורי.
התאורה הנהדרת של איגור קפוסטין חודרת מבעד לקירות ברגע הפנטזיה וכשהקירות נפתחים לדלתות ענק הוא משגר אפקטים מרהיבים - כמו בתמונת טחנת הרוח - ובמיוחד לכדה את העין תאורת הריבוע במרכז הרצפה המייצג את החלום, ואולי גם את התהום האורבת בו לעתים. דומה לכך גם הסאונד המדויק של מיכאל וייסבורד, שיש בו אפקטים מתכתיים ונקישות מעודנות. וכמובן המוזיקה העדינה של אבי בנימין, יחד עם האפקט התאטרלי של מקהלת העברים מ״נבוקו״ של ג׳וזפה ורדי.
אך מעבר לאפקטים הבימתיים המרשימים, ובתוך התפאורה הגדולה, יבגני אריה בונה את הממדים האנושיים של ששת סולני ההצגה, כשם שהוא מניב הישגי משחק קבוצתי של 14 השחקניות והשחקנים להקת תאטרון גשר בתפקידים האפיזודיים של זונות, אסירים, סוהרים, כבשים ומתמחים - והם יסלחו לי, אני מקווה, על אי אזכור שמותיהם.
קבוצת הסולנים הנפלאים כוללת את קארין סרויה באפיזודה מרגשת שבה היא מגלמת יפה את אשתו של האסיר-סנצ׳ו המביאה לו את בשורת השחרור המוקדם; את נטשה מנור המצחיקה בתפקיד המדאם עם הקסטנייטות, או הסוהרת העניינית שמרגשת עד דמעות כאחות המסורה לאסיר-קיחוטה כשהיא הופכת בעיני עצמה להיות דולסינאה. יובל ינאי מצוין כרופא וכשני סוהרים - האחד בספינת העבדים, והאחר, ובעיקר, כסוהר ציני בכלא, קצת מרושע, אך גם אנושי.
אלכסנדר סנדרוביץ׳ הוא האסיר שמתאהב בסיפורו של דון קיחוטה, נושם אותו, ומאמץ את דמותו של סנצ׳ו פאנסה גם במציאות החיים בתא וגם במציאות החלומות המשותפים עם חברו. סנדרוביץ׳ שופע טוב לב, חמלה, מסירות כמו אי בים של אכזריות, וגם עקשנות. בין רגעיו הגדולים והנוגעים ללב אני מונה את זה של הבשורה על שחרורו המוקדם.
דורון תבורי, אני דון קיחוטה (צילום: אלכסיי אבן)
דמידוב ותבורי לסירוגין
ואחרונים-ראשונים ומיוחדים ישראל (סשה) דמידוב ודורון תבורי המגלמים לסירוגין, ומלכתחילה, את תפקיד האסיר ״דון קיחוטה״.
אין זו פעם ראשונה ששני שחקנים מגלמים תפקיד ראשי לסירוגין - זה היה מימי הבראשית של הבימה, ב״הדיבוק״, ואחר כך אהרון מסקין ושמעון פינקל בתפקידי שיילוק וליר, מישה אשרוב ונחום בוכמן בתפקידי אותלו ויאגו, מרים זוהר וליא קניג כמירהל׳ה אפרת ולאחרונה יבגניה דודינה ומאיה מעוז בתפקיד יוקסטה.
תמיד נעשו השוואות, תמיד נוצרו העדפות. ותמיד, לזכותם של השחקנים, היה ערך מוסף לכפילות הזאת, כי גם כאשר כל ביצוע היה שלם, הצירוף של שני הביצועים האיר והעמיק את הדמויות שגולמו. וכך גם הפעם. דמידוב מעניק לתפקיד ממד של אינטלקטואל-פילוסוף שמעריך כי לכל אמת יש כפילה, ולכל חלום יש מציאות. תבורי מעניק לתפקיד את חוכמת החיים של המעשה הקיצוני, את ההכרה באי החזרת הגלגל לאחור, ואת הידיעה שלכל אחד יש תפקיד למלא בתאטרון החיים והמוות.
אני דון קיחוטה (צילום: אלכסיי אבן)
ההבדלים בין תבורי לדמידוב גלויים בכל מה שנוגע לזהותם החיצונית, לדרך הילוכם, למבע הפנים, ואפילו בקולם - כולל כאשר הם מלווים את שירתו של ז׳אק ברל בלהיט האהוב מ״איש למנשה״. אצל דמידוב זה היה קול רך, מלטף בציניות בהירה, וגם נמוך ועמוק מכרגיל, ואפילו משותף לדמות האסיר ולדמות קיחוטה. אצל תבורי הקול היה פתוח לרווחה, נמרץ ודוקר כאסיר, ונחוש מאוד כקיחוטה, כאומר לחברו שזו הדרך שלו לשחק את החלום אבל יודע עד הסוף מי הוא באמת.
בסיכומו של דבר המחזה של רועי חן והבימוי של יבגני אריה יוצרים בהצגה הזאת חוויית תאטרון מיוחדת ובראשה ההחלטה שאת תפקיד האסיר-קיחוטה יגלמו דמידוב ותבורי, ולצידם את סנצ׳ו-סנדרוביץ׳. מי שיכול שיראה פעמיים, מי שמעוניין לראות את הקרוב ללבו שיבדוק בלוח התאטרון מי משחק לפני שיזמין כרטיסים, ומי שהרפתקן - שיהמר. בכל מקרה זה יהיה מצוין.
אני דון קיחוטה (צילום: אלכסיי אבן)