הצל על כל ההישגים
 
לא הרבה השתנה בעולם ההומופוביה האלימה ובקשר שלה עם פחדים והכחשה של הומוסקסואלים ובני משפחותיהם בחמש עשרה השנים מאז הבכורה של המחזה ״וינסנט ריבר״ מאת פיליפ רידלי, מחזאי אנגלי שהתמחה גם בספרות ילדים וגם במחזות עם מרכיבי אימה. המציאות איננה הולכת לתאטרון, איננה מתבוננת במראה שזה מציג לה. היא מתקיימת בתאוצה העצמית של האלימות ואי הסובלנות של האנושות מבראשית.
 
יממה חלפה מאז שראיתי בהבימה את ״משפחה עליזה״ הרדודה ועד שהגעתי למרכז הגאה בגן מאיר לצפות ב״וינסנט ריבר״ המועלה במשותף על ידי תאטרון תהל ואגודת הלהט״ב.

המחזה וההצגה שהם מעלים מציבים מראה אמיצה למציאות ההומופובית החוזרת על עצמה, בכל הזדמנות, בכל מקום ומטילה צל אפל על כל הישגי קהילות הלהט״ב. אבל אלה, מתברר, אינם יכולים למחוק גינונים וגילויים של הפחדה, השפלה נפשית ואלימות מדממת של האחר, השונה.  
 
המחזה של רידלי מעלה את האמת הזאת במפגש ייחודי בין אניטה, שבנה וינסנט נרצח באלימות בשירותים של תחנת רכבת נטושה בלונדון, ובין דייווי, נער בן 17 שמצא את גופתו. בחודש שחלף נאלצה האם לעקור מדירתה בלחץ הרכילות והלעג של השכנים, ואילו דייווי, העוקב אחריה מאז ההלוויה, נמק מהסיוט של מציאתו. הוא אוזר עוז ונכנס לדירתה החדשה יום לאחר שאמו נפטרה מסרטן.
 
הסיפור שלה מתחיל לפני שלושים ושש שנים כשהרתה ללא נישואין, ילדה את וינסנט וגורשה מגן העדן של משפחתה. כילד וינסנט התרשם במיוחד מתמונת הילדה הווייטנאמית שנורתה במאי לאי. בהמשך, היחסים של האם ובנה התפתחו לאהבה וחברות עמוקה, אך את העדפתו המינית הסתיר ממנה, והיא, מסתבר, גם לא רצתה לדעת. הרצח, במקום הנידח והידוע כמקום מפגש למין מזדמן, טפח בעוצמה על ההכחשה.
 
דייווי גדל כנער אחר, עם זיכרון קשה ממשפחתו, אך כווינסנט אף הוא היה מסור לאמו. ההקבלה הזאת מוליכה למפגש המקרי בינו לבין וינסנט בקפטריה של בית החולים שבו אושפזו האמהות. הנער נמשך אל הגבר המבוגר והצליח לפתות אותו. משם הדרך הייתה קצרה אל הארוע הטראגי שבו חמישה חוליגנים צעירים רצחו את וינסנט, בתחנה הנטושה, בעוד דייווי, שכבר יצא ממנה, ממתין לו בחוץ ואחר כך מגלה את גופתו באחד התאים.



וינסנט ריבר (צילום: לואיז גרין)

 
משחק של חשיפות אישיות
 

המחזה כתוב בשני ממדי זמן משולבים היוצרים מעין סיפור מתח בלשי - זה של המפגש, שדייווי מגיע אליו חבול ממכות שחטף מקבוצת נערים, וזה של תמונות מהעבר, שלו ושל אניטה. המפגש מתקדם במין משחק שבו כל אחד בתורו חושף משהו במונולוגים המרתקים שלה ושלו. הדיאלוג נע בין רוך נוגע ללב לבין התפרצויות מכאיבות.
 
המעבר בין העכשווי לעבר הלא רחוק התחיל בחשדנות הדדית כאשר אניטה מנסה לפענח את בואו של דייווי. הוא שותק, מבוהל אפילו מעצם כניסתו לביתה. היא רוצה לדעת פרטים על הרצח ואיך קרה שדייווי מצא אותו. הוא רוצה לסלק ממוחו את התמונה הזאת. אבל בהמשך מתברר כי דייווי ואניטה גם יחד מחפשים משהו אישי מאוד, שאין לו מרפא. היא תישאר עם זעקת השבר והוא עם אות קין שחרט בנפשו.
 
את המחזה המיוחד הזה ביים ברגישות רבה יובל כרמי, שעד כה ביים הצגות במסגרת הסטודיו שלו של בית הספר לאמנון המשחק שהקים וניהל. הוא גם עיצב את התפאורה היפה בפשטותה. יוליק עיצב תאורה מצוינת שהדגישה את  שינויי הזמן בין המתרחש במפגש לבין מה שהיה בעבר. זיו זוהר מאיר תרגם לשפה חיונית וטבעית, המבחינה נכון בין אניטה ודייווי אך גם משותפת להם ולרקע החברתי של האקני ושורטדיץ׳ במזרח לונדון.



וינסנט ריבר (צילום: לואיז גרין)

 
מופת של תאטרון פרינג׳
 
ההישג המיוחד של יובל כרמי הוא בעיצוב מעמיק של שתי הדמויות, רגישויותיהן ומצבן הנפשי. תפקיד אניטה נראה כאילו נכתב עבור מירב גרובר והיא מגלמת אותו במלוא המגוון של כישרונה. היא אימהית בטיפולה בפצעיו של דייווי, ובהמשך היא נשית ומפתה, מעצבת לפרטים את היותה חרדתית מבעד לנחישות והג׳ין, ובעיקר היא חיה פגועה שאינה יכולה לרפא את פצעיה.
 
בדיאלוגים עם דייווי היא ישירה מאוד, עניינית, לוחצת, מתגרה, אך בהמשך גם מתמסרת ומתחברת. במונולוגים גרובר מרתקת בצלילות קולה וההבעה. היא כמעט פיוטית בסיפוריה, ובהדרגה היא בונה את השיא הגדול של . תמונת הסיום כשהיא חותכת את הבמה בלהבה גדולה של כאב מצמרר.
 
כרמי הימר הימור גדול ומסוכן כשבחר להציב לצדה של גרובר בתפקיד דייווי את אבי מצליח, המוכר כרקדן מצוין ומנוסה אך ללא הכשרה כשחקן. אך ההימור הצליח כפי שניכר מרגע כניסתו של מצליח, כשהוא די שותק, די נבוך, ומשתמש היטב במחוות הזעירות של ידיו, אצבעותיו, הילוכו ופניו.
 
בהמשך, כשהוא כבר נפתח לדו שיח, מצליח מאיר פנים כבוגר שיודע להעריך את דברי אניטה, נחשף אליה בסיפוריו ואפילו מעניק לה טיפול רפלקסולוגי מלא. משחקו המצוין מגיע לשיא מטלטל בתמונה האחרונה, שם הוא חושף את מלוא כישרונו הטבעי.
 
הבימוי של יובל כרמי, ומשחקם המשותף של מירב גרובר ואבי מצליח, שגם אחראי למוזיקה המצוינת, הופכים את הצגת ״וינסנט ריבר״ למופת של תאטרון פרינג׳ במיטבו, שמעז להעלות מחזות הנוגעים בעצבים הרגישים של החברה האנושית. אל תחמיצו. 



וינסנט ריבר (צילום: לואיז גרין)