|
|
|
 היצירה מעמידה את גופו של ליברמן בסדרת מבחנים פיזיים הנראים כשעשועים לא מחייבים, אבל המאמץ הנדרש להם הופך אותם לאמירות כמעט אלימות על ילדות, בגרות והתמקצעות שאינן משעשעות. או אז מתברר לצופה כי ליברמן מציב לעצמו מבחנים שעמידתו בהם היא המעניקה את מלוא העוצמה לתנועתו. הגוף הנראה כמתמכר לתנועה מוצא עצמו נאבק לצאת מכבליו, מטיח את עצמו בקירות הסוגרים על חירותו."
|
|
|
|
|
יצירת מחול סולו של דרור ליברמן לוכדת את העין ושורטת את הלב בציפורני מופע חתולי
וירטואוזיות וכאב
את דרור ליברמן, רקדן-פרפורמר שתמיד מגיע לבמה, או לתחליפיה במופעים תלויי מקום, אפשר להגדיר כתופעה ייחודית במתחם האמנותי של המחול, אפילו תאטרון המחול, שהתפתח כאן. הוא אמנם איננו הראשון שמביא את עולמו האישי ביצירותיו, אך הוא מתייחד בכך שאיכשהו גם המכאיב ביותר גדוש הומור עצמי.
יתר על כן, כמו במופע המדובר ביותר שלו ״המקום הכי נמוך בתל אביב״, שבו דיבר על עצמו בקונטקסט של שכונת הפליטים והזנות של התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, ההתבוננות שלו במראה חושפת גם בגרות וגם התערטלות עד לפרטי הגוף המספרים את סיפוריו. ״המקום הכי נמוך״ נולד באלכסנדר-פלאץ של ברלין במהלכה של מצוקה אישית ״רומנטית״ וכלכלית.
ההצלחה בתל אביב חיזקה את היכולת להתבטא גם בבית, או קרוב לבית שבו גדל, ולאחרונה גם הפכה לוהטת בסדרת מופעים בפראג, שם מחכים כבר לשובו עם ״המקום הכי נמוך בפראג״. אולי כרטיס יציאה מן המצוקה הכלכלית, אולי מנת ויטמינים לחיזוק העצמאות נפשית.
לא רך ולא קליל (צילום: גדי דגון)
כך או כך, במסגרת של פסטיבל ״גברים יוצרים״ שהיה בתחילת הקיץ במרכז המחול סוזן דלל, ובקרוב במסגרת הרפרטואר החדש של תאטרון קליפה, דרור ליברמן מעלה את אחת היצירות האישיות המקוריות והמכאיבות ביותר, וכדרכו הוא לוכד את העין בווירטואוזיות של תנועתו, הנראית לעתים כאקרובטיקה מושלמת שהייתה מעניקה לו ניקוד גבוה בתרגילי הקרקע של אליפויות העולם בהתעמלות.
הפעם, כשהוא מודע ליכולותיו וגם למגבלותיו בחר להתמקד בביוגרפיה שלו - בן למשפחה מרובת ילדים, תלמיד ישיבה בדרום הר חברון, חייל קרבי, ולבסוף רקדן, שהוא להגדרתו, לא רך ולא קליל, כפי שגם בחר לקרוא ליצירתו החדשה שאותה עיצב בשיתוף קונספט של נטע וייזר, בייעוץ אמנותי של אשר בן שלום ותחת עינה הבוחנת של המנהלת האמנותית עידית הרמן.
לא רך ולא קליל (צילום: גדי דגון)
יצירה "לאומית" ישראלית
התוצאה מדהימה. ליברמן איננו מוותר לעצמו ומעמיד את גופו למבחן תוך כדי שהוא מדבר עם הקהל. זה ז׳אנר מתפתח של דאנס-אפ, שהוא מתמחה בו להפליא. כך למשל הוא מונה את שמות אחיו, אחד עשר במספר, ומעניק לכל אחד מהם מחוות גוף ייחודית. ואז, כשאנו כבר מכירים אותם כך, הוא פותח בסדרת מחול מרתקת שבה שפת התנועה מורכבת מאותן מחוות. זה מצחיק בהתחלה, זה שורט בהמשך ומותיר אותו ואת הקהל בכאב העמוק שמתוכו צומחת היצירה.
היצירה, כמעט שעה אורכה, מעמידה את גופו של ליברמן בסדרת מבחנים פיזיים הנראים כשעשועים לא מחייבים, אבל המאמץ הנדרש להם הופך אותם לאמירות כמעט אלימות על ילדות, בגרות והתמקצעות שאינן משעשעות. או אז מתברר לצופה כי ליברמן מציב לעצמו מבחנים שעמידתו בהם היא המעניקה את מלוא העוצמה לתנועתו. הגוף הנראה כמתמכר לתנועה מוצא עצמו נאבק לצאת מכבליו, מטיח את עצמו בקירות הסוגרים על חירותו.
ובתוך כל זה, לפתע פתאום מגיעה ההארה כי יצירתו של דרור ליברמן, אישית ככל שתהיה, היא במהותה, ברמ״ח איבריה ושס״ה גידיה, יצירה ״לאומית״ ישראלית מאוד. בדיוק כפי שהיא מתוארת בפרסומים: ״הנה נער הגבעות שהייתי, כורת עצי הזית, שמרעיל בארות, שמפוצץ את הר הבית, של חזון משיחי, של נקמה ומחתרת, של ארץ ישראל השלמה, של הישיבה המחורבנת, בשטחים, של הבית בו גדלתי, של בנט זה אח, כמו ליאור, כמו נפתלי, כמו אילה, כמו בת יפתח, של אהבה ואכזבה ונקמה ואלוהים, של שמירת נגיעה, של כאבי ביצים.״
זאת יצירת סולו, אבל היא פנורמית וחודרת כצילומי אולטרה-סאונד, רנטגן, CT ו-MRI. עברו חודשיים מאז שראיתי אותה - ועודנה חיה בזכרוני במלואה. בארבע מילים: לא רכה ולא קלילה. לראות ולא לשכוח.
10/09/2015
:תאריך יצירה
|