הוא שחקן ומעצב מדור המייסדים של תיאטרון קליפה, היא הגיעה לכאן עם מלגה מטעם הממשלה היפנית כדי להתלמד בקליפה. וזו לא היתה אהבה ממבט ראשון, אותו הרגע בו זרים גמורים מביטים אחד בשני ובלי להכיר כלל, כהרף עין, הם מתאהבים. לקח להם זמן.
 
בהתחלה עוד התבלבל בשמה לא זכר אם קוראים לה קזואו או קזויו אבל אז הם נסעו עם המופע ״המצפה״ של תיאטרון קליפה לסיור בגיאורגיה ושם בחלוקה לחדרים במלון הם מצאו את עצמם אחרונים, היחידים שלא קיבלו עדיין מפתח, והמציאות שהובילה אותם לחלוק מיטה וחדר השאירה אותם מאז, חמש שנים ביחד.

זוגיות אחרת

הם זוגיים באופן לא סטנדרטי עודד צדוק וקזויו שינורי, אוהבים אהבה אפלטונית. הם מתחזקים זוגיות רב-מינית משוכללת, כל אחד מהם מחזיק לעצמו מאהב ואת התשוקה של הלילה הראשון שהצמיד אותם האחד לשנייה הם מחזירים כל פעם מחדש אל הבמה. 
 
״ככה אנחנו עושים את זה״, הדואט השני שלהם שעולה השבוע בתיאטרון קליפה, הוא מופע היפר אקטיבי המציג חיים מלאי אתגרים של זוגיות אחרת. תוך ביצוע כל התנועות היומיומיות של חייהם המשותפים כזוג. דרך פיזיות רדיקלית והתשת הגוף הם תוהים על הקיום היומיומי, הפעולות, המעשים והמטלות.
 
אדם חי בממוצע 70 שנה, עושה את צרכיו 127,750 פעם, מתקלח 51,100 פעם, מחליף בגדים 76,650 פעם, חושב פעם על כסף, ומת פעם אחת. אז בעצם למה כל זה? 125,520.
 
קזויו אומרת שמה שעניין אותה כרגע היא שאלת משמעות החיים. עודד מוסיף ואומר שבדרך כלל הם לא נכנסים אל תוך הסטודיו עם נושא מוגדר. הם נמצאים בזמן הווה בסטודיו ומתחילים פשוט לעבוד באופן פיזי. ההתחלה היא תמיד מהפיזיות ואף פעם לא מהרעיון.
 
ועדיין אתם בוחרים לעבוד האחת עם השנייה ואתם בני זוג, אז בעצם ההנחות האלה יש בכל זאת רעיון או נושא לא?
 
קזויו: "דברים קורים בחיים וזה משפיע, השנה אלה היו שני מקרי מוות גדולים מבחינתי הראשון של דימה טולפנוב שנפטר במפתיע בפברואר בעת מסע הופעות של הלהקה בהודו (טולפנוב שהיה בן 49 בלבד במותו ייסד את תיאטרון קליפה עם עידית הרמן שותפתו  לניהול קליפה ובת זוגו - ע.ז.).

"חודש אחר כך נפטר באופן פתאומי אבא שלי. הוא אמנם היה אלכוהוליסט אבל חזק וכשהוא התאשפז אף אחד לא חשב שהוא לא יצליח לצאת מזה ולכן גם לא הספקתי לטוס בחזרה ליפן ולהיפרד ממנו".
 
עודד מיד נענה לשאלת משמעות החיים שהעלתה קזויו אבל לדבריו התשובות שהם מצאו שונות בתכלית. בשביל קזויו החיים הם "שום דבר" במובן החיובי של המילה. הידיעה וההכרה בזה מאפשרות לה חופש. שום דבר לא מאוד משמעותי, אין צורך בדרמות ולכן היא גם יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה. בשבילו יש תכלית יש משמעות לריצה המטורפת הזו בתוך הכלוב. יש התפתחות במסע הזה שנקרא חיים.
 
אז אתה האופטימיסט מבין שניכם?
 
עודד: "אני חושב שאני אופטימיסט רוטן. אם לא הייתי רוטן לא היתה לי עבודה לעשות ואני מקווה שמי שיצפה בעבודה ירגיש את הצורך להתעורר ולעשות משהו עם החיים של עצמו".
 
קזויו: "יש תחושה כשצופים ביצירה החדשה שלנו שהיא מצחיקה אבל המהירות בה הדברים נעים הופכת אותה לעצובה".

גיי שהתאהב בסטרייטית
 
מאחר ואתם גם בני זוג בחיים האם העבודה ביחד על הבמה משפיעה על הזוגיות שלכם במציאות?
 
עודד: "בהחלט. לראות את הדינמיות של קזויו על הבמה גורם לי לרצות לדחוף אותה לעשות דברים באותו אופן ביומיום". 

קזויו: "אני חושבת שקיים פער בינינו לבין הזוג שנמצא על הבמה. ביצירה הראשונה שלנו 'אטום' הזוג על הבמה היה במידה רבה דגם של ההורים שלי ובעבודה החדשה אני מרגישה שאנחנו יותר סטריאוטיפים כגבר ואישה". 

שניהם מסכימים שלא ברור אם הם התפתחו או שהזוגיות התפתחה אבל בעבודה החדשה הם יותר נינוחים, ובעיקר יותר סומכים אחד על השני.
 
למה בעצם אתם חוזרים ובוחרים לעבוד ביחד?
 
קזויו: "יש בינינו קשר שמלבה את העבודה באופן אחר שמעורר השראה וחשיבה. יוצא לי לעבוד בעוד פרויקטים ולשתף פעולה עם אנשים אחרים אבל אני מוכרחה לומר שזה לא מגיע לעומק הקשר שיש לי עם עודד. אני יכולה ליהנות מלרקוד ולקיים פיזיות עם אנשים אחרים אבל כדי ליצור ביחד צריך איזה חיבור מנטאלי, דיאלוג. אולי זה גם קשור לאנגלית השבורה שלי.
 
עודד: "יש בזה איזה קסם שאולי מאפשר לנו לחזור ולבדוק את המשיכה הראשונית שהצמידה בינינו וכבר לא קיימת".
 
תסביר
 
"אני גיי או ביסקסואל או איך שתרצי לקרוא לזה שהתאהב בסטרייטית, ואז נוצרה החברות והשותפות אבל אני לא באמת יכול לתת לה מה שהיא רוצה והיא לא באמת יכולה לתת לי מה שאני רוצה אבל שנינו לא רוצים לוותר על מה שקרה בינינו שהוא לא פחות ממופלא עבורנו. קשה לחשוב על זה כעתיד אבל אנחנו יכולים לדאוג לעצמנו לבית גדול שיכיל את כל הנספחים". הם צוחקים.
 
קזויו: "אנחנו אפילו חושבים על ילד משותף".
 
אז הבמה מאפשרת לכם לתרגל את החלק החסר ביחסים שלכם?
 
עודד: "אם נשאר בפסיכולוגיה אז כן אבל אני חושב שבזוגיות על הבמה יש הרבה השפעה של קזויו שאולי היא אפילו לא מודעת לה עד הסוף. 'אטום' הוא דואט יחסים יפני מסורתי".

ההחלטה שהעבודות לא יעסקו במערכת יחסים שלכם היתה שם מההתחלה ?
 
"לא, זה משהו כשהתבוננו עליו הבנו שזה לא אנחנו וזה לא הסיפור שלנו אבל אנחנו המצאנו אותו (צוחקים) אנחנו גם עושים יותר אהבה במופע מאשר בחיים. וזה נחמד. אולי בעצם על הבמה זה החיים שלא יהיו שלנו".

ככה אנחנו עושים את זה (צילום: טליה מכר)

השפה של היצירה היא Fast Forward
 
מה היה הרגע שהעבודה התחילה להתגלות לכם?
 
קזויו: "התחלנו ממחוות אבל אז צפינו בבית בחומר מתוך החזרה בסטודיו וזה היה כל כך משעמם באיזה שהוא שלב שהחלטנו להריץ את זה קדימה ואז הבנו שה- Fast Forward זו בעצם השפה של היצירה".
 
עודד: "והרגע השני היה הגילוי של הטקסט. קזויו רצתה להשתמש הפעם בטקסט והעיסוק במוות הביא אותנו לדבר עליו לא מעט וזה הפך לעוד רובד בתוך היצירה".
 
מה קרה בעבודה החדשה שלא קרה ביצירה הקודמת?
 
"בעבודה החדשה יש עיסוק שלם במוזיקליות שהוא חדש לנו. יוני טל הקליט אותנו וכל מה שמרכיב את פס הקול הוא הקולות שלנו כשאנחנו מדברים או מתופפים על גופנו. כל צעד שאנחנו עושים על הבמה מקבל משמעות נוספת דרך הסאונד. זה רובד שלא שמנו עליו דגש בעבר ועכשיו הוא משפיע על כל יצירה שאנחנו משתתפים בה, הקשב החדש הזה. זה גם חלק שקשור באופן עקיף לדימה- המוזיקליות".
 
למי יש בדרך כלל את זכות המילה האחרונה?
 
קזויו: "בעיקר ביצירה הזו לא היה שום צורך בדיונים על הכרעות סופיות. לא מעט פעמים מישהו מאיתנו העלה רעיון שהשני בדיוק חשב עליו. אבל אין בינינו אגו. בניגוד ליוצרים אחרים אנחנו לא רבים".
 
עודד: "אנחנו לא מגיעים בכלל לשלב שאנחנו אומרים אחד לשני ׳אני לא אוהב את הרעיון שלך׳. אנחנו בודקים כל דבר בסטודיו ומה שעובד נשאר בתוך היצירה ומה שלא נפלט החוצה. אנחנו לא קשורים לרעיונות שאנחנו מעלים אנחנו קשורים ליצירה, היא העיקר ואותה הרעיונות אמורים לשרת".
 
מי הקהל שלכם?
 
"הקהל של קליפה. קהל מגוון מבחינה גילאית של מבוגרים שמאסו בתיאטרון הממסדי ומחפשים משהו אחר רענן חדש וקהל צעיר שמוצאים את עצמם בתוך היצירה".
 
עם מה הייתם רוצים שהקהל יצא אחרי הצפייה בכם?
 
עודד: "עם יין מהבר".
 
קזויו: "אני רוצה שהם ירגישו מחוברים אפילו לרגע אחד ביצירה ויראו בו את עצמם. מודעות היא כבר פעולה מבחינתי אנחנו לא אלוהים שאנחנו מוכרים משנה סדורה".

סטודנט בעולם,  מים זורמים

לא סתם נקראה העבודה הראשונה של עודד וקזויו ״אטום״ יש בסימביוזה מעוררת ההתפעלות ביניהם משהו שמקשה להבדיל ביניהם כאילו הם כבר חלקיק אחד שאינו בר חלוקה.
 
אם אפריד לרגע ביניכם ואשאל מי אתה עודד צדוק, מי את קזויו שינורי מה תגידו?
 
עודד: "עד לא מזמן אני חושב שידעתי לענות על השאלה הזו אבל משבר גיל ה-40 שינה את זה אצלי. אם פעם ידעתי מה אני רוצה ואיך אני יכול לספק את התשוקות שלי, היום אני כבר לא בטוח שאני יודע. אולי אני סטודנט בעולם הזה שמנסה ללמוד את מה שהחיים מציעים לו מבלי לקבל על זה תואר".
 
קזויו: "למעשה אני אבודה עכשיו. אני מרגישה כמו מים שזורמים בלי מטרה שאולי מצליחים לרגע בעבודה הזו להיאסף לקרח. אני יודעת משהו פנימי על עצמי, אני יודעת שאני רוצה להמשיך ליצור, אני יודעת שאני רוצה לחיות כאן. תחושת האיבוד הזו גורמת לי להיות יותר וורקוהולית אני משתדלת לעבוד כל הזמן כדי לא לחשוב על זה כי ההרגשה שלי היא שכרגע אין תשובה אמיתית לתחושה הזו".
 
 
"ככה אנחנו עושים את זה" של עודד צדוק וקזויו שינורי תעלה במסגרת "מכת בכורות בתיארון קליפה" בליווי אמנותי של עידית הרמן,  ביום רביעי, 16 בספטמבר, 20:30, חמישי, 17 בספטמבר, 22:00 בתיאטרון  קליפה בתל אביב. לפרטים נוספים ולרכישת כרטיסים בטל': 03-6399090, 03-6879219 ובאתר תיאטרון קליפה.  "ככה אנחנו עושים את זה"

רכישת כרטיסים