ההצגה השנייה העולה תחת ההנהלה האמנותית החדשה של תיאטרון חיפה מייצגת בנאמנות את הנועז, הרצוי ואפילו האפשרי לתיאטרון רפרטוארי.
שורת גוויות מדממות
המחזה "הדוכסית של אמלפי" מאת ג`ון וובסטר, בן תקופתו של שקספיר, מגולל עלילה המתבססת על פרשייה אמיתית באיטליה של המאה ה-16. מחזהו של וובסטר מעשיר אותה בטקסטים מרגשים, סערת רגשות, דמויות תיאטרליות וסדרת רציחות בחנק, רעל וסכינים בחזה, בבטן ובגב.
הסיפור הוא על דוכסית אלמנה המורדת ברצונם של שני אחיה, אחד מהם הוא קרדינל מושחת והאחר הוא דוכס קלבריה המופרע. השניים אוסרים עליה לשוב ולהינשא לאחר מות בעלה שהותיר בידיה דוכסות גדולה על כל אוצרותיה. הם ממנים רוצח שכיר להיות המרגל שישגיח על צעדיה, ויזעיק אותם אם תגלה סימנים שהיא חורגת מפקודתם.
אלא שחרף כל מאמציו, המרגל הזה, בוסולה, אינו מגלה שהדוכסית אמנם מפרה את האיסור ונישאת בסתר למנהל האחוזה שלה. חטא כפול, כמובן, כי כן מדובר בנישואים לא ראויים מבחינה מעמדית. אבל הזוג מאוהב ומצליח לנהל את אושרו בסתר, עד שהדוכסית יולדת את בנם השלישי, ובוסולה המופתע מהגילוי המקרי אץ לגלות את הסוד הנורא לשני האחים.
עכשיו הם מטילים על בוסולה לחסל את בני הזוג ואת הצאצאים. אך הדוכסית מבחינה בסימנים לסכנה האורבת לה והיא, בעלה, ילדיה והמשרת הנאמנה נמלטים מעיר לעיר. בוסולה יוצא בעקבותיהם ובסופו של המרדף המוצלח שלו, במערכה האחרונה, במהירות שיא המתחרה בתמונה האחרונה של "המלט", נרצח כל מי שהיה מעורב בפרשה, ואפילו בוסולה המתפלסף במוסריות מתעוררת, מצטרף לשורת הגוויות המדממות.
מההיפך משואו
את ההצגה בתיאטרון חיפה ביים גדי רול בתפיסה סגנונית המתרחקת שנות אור מהאופציה לעשות שואו צבעוני, איטלקי ותוסס שהביטוי "שותת דם" היה טבעי לו. הוא גם בחר שלא לביים את המחזה הזה בתפיסה "מודרנית" כמתרחש במסגרת של משפחת מאפיונרים (ואיכשהו יש לי תחושה שהמחזה נתן השראה למריו פוזו בכמה נושאים שטיפל בהם באפוס שלו "הסנדק").
תחת זאת, רול החליט ללכת כמה צעדים קדימה, לנטרל את הבימוי מתפיסות של זמן, מקום וחברה ספציפיים, ולהעמיד הצגה על-זמנית, נטולת זיהוי גיאוגרפי, ולעצב אותה מעין שלד שכלתני משוכלל מאוד שכל צופה יכול להפיח בו חיים כהבנתו.
מבחינה חזותית זאת בחירה מעניינת, ורול מצא יוצרים שותפים מעולים לתפיסה שלו, ובראשם מעצב התפאורה איתן לוי, שבנה עם חיה בירן במה חשופה מרתקת, שחורה, שיש בקיר האחורי שלה דלתות בלתי נראות ע, רצפה מתכתית מבהיקה, שטיחים ואפילו אפר שחור, פיגומים בצד הבמה, ועם אלה נברשות תלויות על צגים העולים ויורדים, מסכים שחורים בתחילת ההצגה ואחר כך אדומים, ועוד פריטים המגדירים את המקומות השונים שבהם מתרחשת העלילה.
מעצבת התאורה פליס רוס משלימה את העיצוב הבימתי באחת התאורות הנועזות שעוצבו אצלנו. אחד ההישגים החשובים שלה הוא כאשר היא מצליחה ליצור על הבמה אפלולית או חשיכה מסוגננת מאוד. היא משתמשת בפנסים שונים ואפילו בנורות פלורסנט כדי ליצור אפקטים מרשימים שמשרתים את העיצוב כולו.
גם מעצבת התלבושות יהודית אהרון תרמה לתמונה הבימתית בעיצוב כמעט מחויט, הן של שמלות שחורות בקווים פשוטים ונקיים והן בלבוש הגברים, למעט הבגד שיצרה לרוצח השכיר שהדגישה את זרותו ועולמו המפוקפק.
הפרשנות הנסתרת במוזיקה
ואם לא די בכך, בולטת בהצגה הזאת התרומה של המוזיקה, שכתב וערך אלדד לידור, המחברת בין התפיסה של חזות הכל לתפיסת משמעותה של העלילה ודרך התפתחותה, בטקסט, בבימוי ובמשחק.
אין זאת הפעם הראשונה שאני מציין את תכונתו של לידור ליצור מהמוזיקה שחקן מרכזי במתרחש. הפעם הוא עושה זאת בממדים גדולים במיוחד, כשפס הקול המוזיקלי מורכב מיסודות שונים, כמו מוזיקה קלאסית רומנטית למהדרין, או ג`אז אפל הנשמע בעוצמה מינימלית ברקע, מוזיקה דרמטית מלווה כמו בסרט, וכמובן אותם אפקטים מוזיקליים שכבר הפכו לסימן היכר שלו. התוצאה היא שלידור מציג למעשה את הפרשנות הנסתרת או הנרמזת שאליה חותר הבמאי.
אלה הכלים המרכזיים של הבימוי של גדי רול, שבאמצעותם הוא מעצב פרשנות מדויקת מאוד, עקבית ומסוגננת שפולשת בבירור אל המשחק שהוא מפיק מלהקת השחקנים הגדולה שלו. המשימה איננה קלה, ובמיוחד כשמדובר בטקסט כמעט שקספירי, גבוה ועתיר רעיונות.
דורי פרנס תרגם את המקור האנגלי לעברית חיה ועכשווית, יפה וצלולה מבלי לגלוש במורד אל שפה פשטנית. ועם זאת נפלה מלפניו שגגה מצערת אחת, החוזרת על עצמה שלוש פעמים בטקסטים משמעותיים מאוד, כאשר הוא משתמש במילה "כלום" כאילו היא "לא-כלום". גם השחקנים מצליחים בדרך כלל להגות ברור את העברית הצלולה של פרנס. אך לא תמיד, ולא כולם, וכדאי היה שיקפידו בכך יותר כראוי למחזה, להצגה ולמשחקם שלהם.
קרחון, הר געש ותיאטרון של איש אחד
חמישה תפקידים מרכזיים יש במחזה, ולכל אחד מהם אופי מיוחד כפי שהבמאי מפענח אותו. שלושה מהם יוצרים את תמונת הרוע. יוסף אבו ורדה מגלם את הקרדינל המושחת במין אדישות מנוכרת, כאומר שאין מה להתרגש ממעשיו יתר על המידה. הם טבעיים ואינם תובעים ממנו דבר מלבד החלטה נחושה לעשות אותם. בלי רגש, בלי לבטים, בלי צדקנות.
לעומת הקרחון הכנסייתי הזה מעצב ג`וליאנו מר הר געש מסוכן, שהלבה המתפרצת מתוכו מורעלת מאוד, אם בתאוותו של ליסטים המשחר לאוצרות שעוברים בדרכו, אם בתשוקתו האצורה לאחותו, שג`וליאנו מר מעדן אותה לממדים נוגעים ללב. בשיאיה הצורבים ביותר הלבה הזאת של מר הופכת לטירוף נואש שהוא עצמו נשרף בה.
זהו אחד מתפקידיו הגדולים של ג`וליאנו מר, והדבר ניכר למרות שבהצגה לביקורת הוא איבד את הקול, אך נאמן לכלל (המפוקפק) שההצגה חייבת להימשך, הוא קיבל טיפול לפני תחילת ההצגה, ונעזר במיקרופון לא יעיל במיוחד, ושיחק את תפקידו במלוא העוצמה.
הצלע השלישית בממלכת הרשע הוא אותו דניאל דה בוסולה, הרוצח השכיר והמרגל שפיו שופע מרגליות של תבונה ממש כשם שידיו שותתות דם קרבנותיו. דורון תבורי יוצר מהתפקיד הזה תיאטרון של איש אחד, והוא שורה בהצגה הזאת כסופת טורנדו.
תבורי נע על הבמה במין כבדות שהופכת על נקלה לריצה, לרגעים הוא לובש צורה כליצן חצר, ברגעים אחרים הוא אחוז תזזית ומפציץ בליסטראות של טקסט במהירות שטנית (אם כי לעתים הוא מגזים ואין להבין אותו), וכשהוא נח מזעפו, עומד לרגע, הוא משגר לחלל האולם טקסט נפלא מושחז, בוהק וברור, ומעצב דמות אנושית מאוד, כשהוא מצליח לבטא את הנדנדה הפנימית בין אי-מוסריותו לבין ההכרה בה, ניצני החרטה המבצבצים מתוכו מאוחר מדי. הישג של משחק.
הימור נועז
כנגד שלושת אלה ניצבים האחות, הדוכסית של אמלפי, ואנטוניו, מנהל משק הדוכסות, ואחר כל בעלה. הם המייצגים את היפה והטהור. נמרוד ברגמן מעצב את תפקיד אנטוניו בשיא הפשטות, תוך הקפדה על ביטוי מדויק של התכונה המעשית הנדרשת ממי שמנהל דוכסות גדולה ועשירה. יחד עם חברו דליו, במשחק מהודק מאוד של יואב בר לב, ברגמן מגלם היטב את האנטיתזה המובהקת לעולם התככים.
לא כן, לצערי, מתקבלת דמותה של הדוכסית במשחקה של רותי גולדברג-רוזן. בחלקה השני של ההצגה היא אמנם צוברת כוח, ומגיעה לרמה הדרמטית הנדרשת מהמצב שהדוכסית נקלעת אליו, אך בסיכומו של דבר, חסרו במשחקה המרכיבים העיקריים של התפקיד – האצילות, הבגרות, הכנות והגאווה. בלעדיהם הדוכסית שלה, בניגוד לדמות המתוארת והפועלת במחזה, איננה אלא צעירה מאוהבת וקצת פוחזת בצעדיה
בתפקידי המשנה הבולטים בלטו בעיקר שרון דנון בתפקיד המשרתת התוססת והנאמנה של הדוכסית, ואייר וולפה בתפקיד פילגשו המינית מאוד של הארכיבישוף. אורה מאירסון הייתה עמומה ולא ברורה בתפקיד הרופא, ויוסי סגל ורוברטו פולק השתבצו ביעילות בלוח השחמט של המחזה. קבוצת השחקנים הצעירים – בני אלדר, רונן יפרח, ניר מנקי ויוסי פקנהיים ליוו את העלילה בשורת תפקידים קבוצתיים (שומרים, משרתים, מוציאים להורג ועוד) בדייקנות של מקהלה.
העלאת "הדוכסית של אמלפי", ובדרך שבה גדי רול מביים את המחזה, היא הימור, ואין לי ספק שהפקה ראוותנית של המחזה הייתה מושכת אליה קהל רב יותר מזה שיש לה עתה.
אך גם כשהנפש נוהה אחרי הבחירה בדרך הנועזת יותר, אני ממשיך לחשוש לקיומו של תיאטרון חיפה ולהצלחתו של מנהלה האמנותי, דורון תבורי, גם יחד, ולא יהיה דבר מצער יותר אם הצגות חשובות וראויות כמו "הדוכסית של אמלפי" יהיו בעוכריהם.
לפרטים נוספים
11/12/2005
:תאריך יצירה
|