פסטיבלים - תיאורמה ביחס ישיר

הסרט והרומן של פאוזוליני בגרסת תאטרון-תנועה בבימוי בכורה מרתק של השחקן אריאל וולף

הכוח הזר בתוכנו

הבמאי-שחקן, סופר-משורר וצייר האיטלקי פייר פאולו פאוזוליני נרצח לפני 40 שנה, אך נסיבות המקרה שנויות במחלוקת, ולדברי מקורביו ייתכן שמדובר ברצח מוזמן על רקע סחיטה מפוליטיקאים.

סרטיו הנודעים של פאוזוליני, שהיה הומוסקסואל מוצהר כוללים את ״דקאמרון״, ״סיפורי קנטרברי״ ״אלף לילה ולילה״, ״סאלו או 140 הימים של סדום״ על רפובליקת סאלו קצרת הימים של בניטו מוסוליני ו״הבשורה ע״פ מתי״, שאותו התכוון לצלם בישראל. בביקורו כאן ב-1964 לא מצא את הנופים שחיפש ובחר לצלם את הסרט באירופה. עם זאת בהמשך הוא ערך את הקטעים שצילם בביקורו לסרט תעודה ״בידוק בפלסטינה״ הנחשב לתיעוד ייחודי של נופי הארץ באותה עת.

הייחודיות הפילמאית הרעיונית וחברתית שלו כקומוניסט באה לידי ביטוי בסרטים פחות ראוותניים, בהם ״אקאטונה״ מ-1961 על העולם התחתון ברומא ו״תיאורמה״ מ-1968, הסרט הראשון שלו עם שחקנים מקצועיים ובראשם טרנס סטמפ האנגלי, כזר מסתורי החודר לחיי משפחה בורגנית.

הזר יפה התואר מתקשר בצורה מינית עם כל בני הבית וכשהוא עוזב לפתע בני המשפחה חשים בחלל ריק שהותיר הזר בחייהם, נשברים, ומאבדים אחיזה במציאות. השם ״תיאורמה״, שפירושו העיקרי הוא ״משפט מתמטי״, רומז למבנה המיוחד שפאוזוליני עיצב לסרט מבחינה פילמאית, וגם לפיתוח הפסיכולוגי של בני המשפחה העוברים תהליכים של פיתוי, וידוי וטרנספורמציה.

עם זאת הסרט נחשב להתבוננות חדה על החברה שכבר מופיעים בה ניצנים של תרבות הצריכה, התיעוש והטכנולוגיה שקידמו תעסוקה לבני המעמד הנמוך, ששכרם הגדיל את ההוצאות שלהם, ובעת גם העמיקו את פער המעמדות, וסימלו את קריסת ערכי הדת והתרבות.

תיאורמה (צילום: רוסלו שמריה)

השקה בימתית לתנועה הפילמאית

את היצירה המיוחדת הזאת החליט שחקן החאן אריאל וולף להעלות כבמאי, לראשונה בקריירה המצליחה שלו מאז סיים ב-2010 את לימודיו בסטודיו של ניסן נתיב. את ברכת הדרך העיקרית קיבל ממיכאל גורביץ׳,המורה שלו בסטודיו שהביא אותו ללהקת החאן הירושלמי, והוא החליט לצאת לדרך של הפקה עצמאית בסיוע של אחד מאתרי הרשת המתמחים בגיוס תרומות לפרויקטים בתחומים שונים.

בדברי ההצעה שלו לקבלת התרומות הסביר וולף את בחירתו ב״תיאורמה״ כהשראה ליצירה בימתית בבימויו: ״מאז שהתוודעתי לראשונה ליצירה מיד חשתי שהיא חוצה זמן ומקום ואפילו מדיום. הדימוי הגרעיני החזק של פירוק המשפחה על ידי זר אלוהי, וזעקה לשינוי באופן אבסולוטי השפיעו עליי ביותר וראיתי את כוחם המהותי לתקופה שלנו, למציאות שלנו ולמדיום התיאטרוני. המעבר של תיאורמה לבמה למעשה טומן בתוכו כוח כפול. תוכני וצורני- סגנוני".

ואכן, ההצגה המרתקת שאריאל וולף יצר בהשראת הסרט נושקת למקור אך גם מתנתקת ממנו בכך שהיא מסירה מעליה את המרחבים החיצוניים לאלה של המשפחה, ומתרכזת בעיצוב הבית - עם תפאורה יפהפייה של רוסלו שמריה ותאורה נפלאה של חני ורדי, הממלאת את חלל הבמה של המרכז הגאה בגן מאיר באורות פרשניים למתרחש ולמהלכים הנפשיים של הדמויות.

וולף עיצב את ההצגה כתאטרון-תנועה, כמעט ללא מילים (למעט תמונת הכניסה של הקהל לאולם - ולקראת סיום כאשר הזר נותן לכל דמות את טקסט הפרידה שלה ממנו, ואחר בהגשה מפתיעה ומצמררת של שירו של פאוזוליני ״יום בתל אביב״, בתרגום של יצחק לאור). התנועה והמעברים בין התמונות יוצרים את ההשקה המקורית לתנועה הפילמאית, אך מבלי לנסות לחקות אותה.

תיאורמה (צילום: רוסלו שמריה)

הבטחה של במאי צעיר

מעבר לאסתטיקה הבימתית של הבימוי בולטת גישתו של וולף לדמויות, כשלכל אחת מהן הוא יוצר זהות של גוף, תנועה, וביטוי ייחודיים. בתלבושות מעוצבות בהתאמה של ורוניקה שור. רק דמות הזר, שאותה מגלם במשחק ישיר ישי בן משה, נראית טבעית ככוח אלוהי-מסתורי אך גם חילוני-אנושי. בן משה אינו ״מרגיש״, אם כי ברגעים מסוימים הוא רומז שיש גם משהו כזה במעשיו, ואלה היפים בנוכחותו הבימתית המלאה.

את תפקיד הבת מגלמת בחיוניות מתבגרת נעמה פרייס שמגיעה לשיאי משחקה בעקבות המפגש המיני הטעון עם הזר. ברגעים אלה היא נפתחת כפצע שותת לבה רותחת, שלהטהּ צורב את הצופים בה. בתפקיד המקביל לכאורה של האם משחקת שרון שטרק, שנעדרה מהבמה זמן רב מדי לטעמי. היא מסוגננת במהלכיה, כובשת בנשיותה בשמלתה האדומה, ומגיעה בווירטואוזיות לתמונת השתחררותה באחד מרעיונות הבימוי המבריקים, המזכירים לנו כמרכיבים רבים אחרים שמדובר גם בהתייחסות מקורית לעולם הבמה.

את תפקיד הבן, האמן המיוסר, מגלם במקוריות בימתית שלומי ברטונוב, הרביעי בשושלת בת מאה שנות תאטרון, שמביא לדמות את עולם המוזיקה - זו של שוברט שהוא מנגן חי עם הכנרת ענת רייזמן ובמיוחד זו שהוא עצמו כתב להצגה ומנגן חי בפסנתר המייצג את חדרו שבצד הבמה. ברטונוב מצוין בתפקיד הבן בשלבים של ההתעוררות המינית ההומוסקסואלית, והוא בשיאו המרטיט, שותת דם כחבריו, בתמונה שאחרי היעלמות הזר.

את תפקיד האב מגלם באיפוק ירון מוטולה, ותמונת הפיתוי שלו ומה שבא אחריה היא התמונה שבה הוא מגיע לביטוי רב עוצמה של התפרקות אישית ושל הפטריארכליות והסדר ״הנכון״. כמוהו גם יעל טוקר, המגלמת במידה מדויקת את המשרתת הקתולית הרצינית, שנמשכת אל תוך הלוע הנפער של נוכחות הזר, ואז טוקר נפרמת כליל, כאילו נגעה באלוהות חדשה ואחרת והתמסרה לה.

בסיכומו של דבר, וכהמלצה, ״תיאורמה״ של אריאל וולף היא הצגה מקורית שאיננה מחפשת להיות תחליף לסרטו של פאוזוליני אלא משמשת כהארה והערה על הסרט שנתן לה השראה. וככזאת היא גם מסמנת הבטחה של יוצר צעיר להמשך דרכו כבמאי.