סיפור שאינו נגמר
 
האם יש טעם או ערך לתיאור הנוקב של הטוטליטריות של ״חוות החיות״ 70 שנה אחרי פרסומו של הרומן וכמעט 30 שנה מאז התערערות המסד הקומוניסטי של גוש המדינות תחת עול הקרמלין האדום עד להתמוטטותו?
 
על פניו - ולפני שפונים אל המענה הבימתי שמעלה תאטרון גשר  - התשובה על השאלה הזאת נדמית כברורה מאליה: משל חוות החיות הוא סיפור שאינו נגמר אלא שב ומתחדש, כמעט בכל פיסה של כדור הארץ הפוליטי, מדרום אמריקה ועד צפון קוריאה, מבורמה ועד רוסיה ושכנותיה. טבע האדם עריץ מנעוריו, והמשל על כך שב ומזכיר זאת בדרכו.
 
ג׳ורג׳ אורוול, שכתב את הרומן בעקבות המפגש שלו עם הפשיזם והקומוניזם במלחמת האזרחים בספרד, תיאר אותו כסיפורה הטרגי של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית.
 
אבל כפי שנרמז כבר בראשית הרומן הייתה לו גם התבוננות חברתית מסוג שהוא כיום אקטואלי לא פחות, ומה שנתפס כתיאור הניצול של המשאב האנושי על ידי כוחות השוק ובעלי ההון, נשמע ולא פחות מכך, כתיאור ישיר של הניצול שהאדם מנצל את החיות.
 
 ב-1947, תיאר אורוול את הנסיבות שהביאו אותו לכתיבת הספר: "ראיתי ילד קטן, אולי בן עשר, מוביל סוס ומצליף בו בשוט. פתאום הבנתי שלמעשה בני-אדם מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים. [...] המאבק האמיתי הוא בין בני-אדם לחיות".

ואמנם המהפכה שהוליכה להשתלטות החזירים על שאר החיות בחוותו של מר ג׳ונס נסמכת על התעוררות של מייג׳ור, זקן החזירים,  הרואה איך ״בכל אנגליה כולה אין גם בעל-חיים אחד בן-חורין. סבל ושיעבוד מנת חלקו של בעל-חיים: הנה זו האמת לאמיתה".

 
"חוות החיות", צילום: לירן לוי

בארץ חמדת אבות
 
העיבוד הבימתי המועלה עתה נוצר ב-1984 על ידי הבמאי האנגלי פיטר הול שהיה מנהלם של שני התאטרונים הגדולים של אנגליה, להקת שקספיר המלכותית ואחר כך התאטרון הלאומי האנגלי. העיבוד שלו עם פזמונים מאת אדריאן מיטשל ומוזיקה של ריצ׳רד פיסלי  הוא זה המועלה עתה בהפקה של תאטרון גשר בתרגום מבריק של דניאל אפרת ובבימוי של נועם שמואל.
 
את ההפקה הזאת מעלה קבוצת הצעירים החדשה של התאטרון, כולם בוגרי מחזור 2014 בסטודיו של יורם לוינשטיין שכבר הופיעו במסגרת האנגר גשר עם שתי הצגות המופת של שנת הלימודים האחרונה שלהם - ״המחברת הגדולה״ ו״רודף העפיפונים״.
 
נועם שמואל שביים ״את רודף העפיפונים״ החליט כי הגרסה של הול פותחת דלת לאמירה מרתקת מקומית וזאת בעזרת פסקול מוזיקלי ישראלי המלווה את העלילה לכל  אורכה. זו כמובן העזה מסוימת כאשר לצד נעימות חלוצים וקיבוצים של שירי הגבעטרון נשמעים צלילי ״שם בארץ חמדת אבות״ ואפילו ציטוט ברור מתוך ההמנון הלאומי ״התקווה״. וכמאמר שיר עברי אחר, יותר מזה אנחנו לא צריכים. 

"חוות החיות" צילום: לירן לוי
  
אפיון אחר לבימוי הוא הדגש על  התנועה של כל אחת מהחיות ושל הקבוצה כולה בהדרכתו של עמית זמיר שמצא פתרונות יפים לכמה מהחיות. כמו הסוסים בוקסר, מולי וקלובר בביצוע מרשים של גל בן עמרה ובנשיותן המחייכת של סיוון מסט וכרמל קנדל. שתיהן יהיו גם צמד כלבות הטרף, מייצגות המשטרה החשאית הגלויה של שלטון החזירים.
 
עיקר המעמסה נופלת על אבי אזולאי כמייג׳ור, החזיר הזקן שמלווה את המתרחש כמספר, וכן על אביב כרמי המצוינת כנפוליאון, החזיר המשתלט על המהפכה, ועל הלל קפון (לסירוגין עם אמרי ביטון) המיטיב לעצב את סנובול, החזיר המייצג את הרעיונות הגדולים אך נלכד ברשתו של נפוליאון וזוכה למשפט ראווה אופייני. את מי שמבין את המתרחש מייצג החמור בנ׳מין, בגילומו המצוין של עדן גוזלן.
 
אתם גם תום אפלבאום, יעל ביטון, יעל שילדקראוט, שירי בן כהן, בר גול, דוראל זילברמן, נועה הרציון ודניאל מרוז בתפקידים שונים של בעלי החיים המשועבדים. הם  משחקים ושרים (בהדרכה הקולית של דוקי עצמון) - וכולם בתלבושות ״חייתיות״ נרמזות שעיצבה אביה בש.

 
"חוות החיות" צילום: לירן לוי

ניב מנור עיצב את תפאורת החווה בתחכום - מסך יריעות פלסטיק אטומות שעליהן נכתבים שבעת הדיברות של החיות - החל בראשון הקובע כי האדם הוא האויב וכלה בזה הקובע כי כל החיות שוות.
 
במהלך החלק השני של ההצגה, כאשר הדרמה והמאבקים גוברים על הרעיונות המקוריים, יד נעלמה מוסיפה לכל דיבר את ההתנייה שלו. וכך נולד המשפט המפורסם ביותר של הספר והצגות שנוצרו ממנו: כל החיות שוות אבל יש חיות שוות יותר. 
   
מרכיב נוסף הוא הגשר שעליו ניצב הבית של ג׳ונס, בעל החווה שנזרק במהפכה, ובמקומו משתלטים עליו החזירים. מתחת לגשר יושבת התזמורת הקטנה בניהולו המוזיקלי של נדב רובינשטיין ליד הקלידים. ואת מלוא הבמה גדולה מאיר זיו וולושין בשלב גוונים ששיאם, המובטח, יציף את החווה באור-יקרות אדום.
 
בסיכומו של דבר ״חוות החיות״ בגשר עונה בחיוב ובהצלחה על השאלה שהעליתי בפתח הרשימה הזאת. ״חוות החיות״ אולי בת 70 אבל היא עדות נמשכת למתחולל בעולמנו. ככזו, היא הצגה בזמן הנכון ובמקום הנכון. כדאי לראות אותה לפני שמישהו או מישהי יתעוררו ויבינו את זה ויניפו אגרוף לכלותה.