מי אמר שקספיר ולא קיבל ?
 
אחת השאלות שהתעוררו בי ביומו הראשון של הפסטיבל, אם כי לא בפעם הראשונה באירועים כאלה ובהצגות פרינג׳ רבות, היא לאן נעלם המחזה? יותר ויותר מתברר כי המחזה פינה מקום למעבדים, לדרמטורגים ולבמאים, ובהזדמנות הזאת עלילות הוחלפו בהגיגים וסאטירה הפכה לדגל חופש הביטוי.
 
אלה מכל מקום בלטו אתמול בצלו של מחזה אחד בעל ותק של 400 שנים שמאפשר ליוצרים לכל הפחות מרחב תמרון בנסיונם להגיד משהו תקף לזמן ולמקום שבו הם פועלים. והמחזה הזה ״קוריולנוס״ מאת וויליאם שקספיר מאפשר - אם כי במגבלות - לייצר משל בעל הגד לישראל האקטואלית.
 
העלילה העיקרית היא של קצין צבא רומאי שאמו דוחפת אותו אל השלטון שבו הוא מגלה עריצות כלפי הרומאים הכורעים תחת נטל כלכלי, כשמבחוץ מאיים עליהם עם אחר, שמנהיגו שואף להחריב את רומא.
 
העם מתקומם ומדיח את הקונסול החדש וזה עורק לצבא האויב, כובש אתו את העיר קוריולי וזוכה לכינוי קוריולנוס, וממשיך לכיוון מימוש נקמתו כנגד רומא. אך שוב תחת תחנוני אמו, שב ועורק בחזרה אל עמו והמלחמה מתחדשת.
 
הבמאי הצעיר איתי דורון העמיד הצגה חכמה וקולחת עם ששה שחקנים בלבד, שמצליחים להשתלט על העלילה המורכבת ועל הטקסט שדורי פרנס התקין בתרגום חי ועברי-ישראלי - כמו "מי אמר שיפוד ולא קיבל?". אבל הרגע הישראלי ביותר והדוקר ביותר הוא כשקוריולנוס חושף את הצלקות שעל חזהו. זהו רגע מצמרר בעל משמעות נוקבת ביחס לצופה הישראלי.

ההצגה מתנהלת בחלל במה שמזכיר את זה של ״המלט״ ו״רומאו ויוליה״ באולם 3 של הקאמרי, בעיצוב טוב של שני קאין, תאורה מרשימה של גיא גלילי, תלבושות בנות זמננו, אביזרים שעיצבה יפה רונה משעול ומוזיקה אפקטיבית מצוינת של ניר טיבור, וידאו וסאונד של עמרי רוזנבלום.
 
ששת השחקנים מעזים להתמודד עם המשימה ועומדים בה בכבוד וקצת יותר. כך ערן בן זאב הוותיק שיודע לגייס את ההומור ואת התככנות לתפקידים המייצגים שלטון הבז לנתיניו ומחניף לשליטיו, וכך מיכל רובין שמביאה נוכחות מרשימה ויכולת ביטוי מרגשת לתפקיד וולומניה, אמו של קוריולנוס.
 
אלון מינץ ויניב קלדרון סוחבים את ההצגה על כתפיהם ופה ושם גם גונבים אותה בתפקידיהם כצמד בני העם, חיילים ועוד שהבימוי הפקיד בידיהם, כמייצגי שפע דמויות המשנה במחזה המקורי. רונן שמי מרשיםכאפידיוס האויב הנחרץ לנצל את בגידות קוריולנוס לטובתו.
 
אך בעיקר זאת הזדמנות להתוודע אל רונן יפרח, שחקן אלמוני מבחינתי, שיוצר דמות שלמה מאוד של קוריולנוס, החל בגילויי הבוז והאדישות לזעקת העוני של עמו, דרך ניצולם, עריצותו הנחשפת, יחסיו המיוחדים עם אמו, וכלה בעוצמת השנאה והנקמה על הדחתו.



M.C קורליונוס (צילום: יוהן שגב)


בית מטבחיים 5 - מחזמר משעמם
 
שקספיר אולי לא נכנע לרעיונות ״התיאטרון האחר״ בהפקה הזאת, והצגתו נותרה קלאסית בתוך הנתונים של האולם והפסטיבל, אבל הוא לפחות הגיע לשם, בניגוד לקורט וונגוט שאת רומן המופת שלו איבדו המחזאית אורית גל ליכטנשטט והמוזיקאי-תמלילן נדב וילקינסקי שהחליטו לבחון מחדש, כהגדרתם, את ז׳אנר המחזמר, בעבודה פיזית וקולית המתקיימת במוחו הכאוטי של בילי, גיבורו המיוסר של הרומן.    
 
למרבה הצער העיבוד שלהם, למרות המוזיקה המרשימה בחלק הראשון, גולש מהר מיומרה - בריאה כשלעצמה ליוצרים המחפשים ביטוי אישי - אל שיעמום. על כך אחראית הבמאית-דרמטורגית סיון הנדלסמן שלא מצאה שפה בימתית משמעותית לרמזי העלילה הבימתית לעלילה המתוחכמת של וונגוט.
 
הבעיה היא לא בנאמנות כזאת או אחרת לספר אלא ביכולת לגבש שפה מתקשרת בתוך עצמה ומחוצה לה. על פניה ההצגה מתפקדת אמנם ״אחרת״ ועל פי הכלל שהכל כשר, אבל בפועל נראה כי הבלבול הדרמטורגי הכניע את הבימוי. רק אלונה ויינשטיין ורות מילר מעצבות החלל והתלבושות הצליחו לתת להצגה מראה מגובש, יחד עם מתן פרמינגר מעצב התאורה.
 
אנסמבל השחקנים והשחקניות עשו כמיטב יכולתם בשירה ובתנועה שעיצבה טל קון אבל לא המריאו מעבר לעיבוד השטוח. שיר שנער הצליח להעביר תחושה של ניתוקכבילי, האנטי גיבור שמנותק מהזמן ומשייט בין תקופות חייו בעקבות חוויותיו כחייל במלחמת העולם השנייה, אבל לא הגיע אל מתחם האמפטיה, ובהעדרה נותר סיפורו, ובביצוע הבימתי הזה, חסר חיים ומשעמם.

 
בית מטבחיים 5 (צילום: יוהן שגב)
 
פרלשטיין - שואה במסיכה סאטירית
 
ההצגה השלישית שראיתי הצליחה לרמות אותי. בעיקר משום שלא הכנתי את עצמי ולא לקחתי ברצינות רבה את ההגדרה כי אני יושב לראות "קולאז׳ אמנותי חוצה גבולות ושפיות בנושא השואה״.
 
אמנם היה קולאז׳ של דמויות, ונושא השואה הוצהר מתחילת המסע המפרך של ״הרעיון, האוצרות והניהול האמנותי״ של דפני פרלשטיין, והיו גם שפות אחרות בתירוץ שהפרפורמרים הם היא ועוד חמישה אמנים שלוקטו מארצות שונות.
 
אבל גם התירוץ וגם המסכה על זהות הפרפורמרים וגם כמה מהטריקים שהוגדרו כאמנות היו בסופו של דבר אסופה של השתטויות, פה ושם גסות, בניסיון לייצר אמירה כלשהי, לא ברור באיזו שפה אמנותית, ביחס לשואה או ביחס ליחסנו לשואה.
 
תאמרו שזה תאטרון ״אחר״ ואני בהחלט מקבל את הטיעון הזה, ולקראת סיום האוצרת בחרה להביא עדות לכך באמצעות המונולוג החוץ-שואתי של נינה מ״שחף״ של אנטון (מירי) צ׳כוב על חלום הבמה והמשחק, והיה עוד קטע אחר כך של שיר ערש באידיש שהכאיב באמת, אבל בסיכומו של דבר התחושה הרעה שלי הייתה בדרך כלל שזו יצירה סרת-טעם.
 
כשהתברר לי אחרי ההצגה שהצליחו לרמות אותי והפרפרמרים אינם מה שהתחזו להיות הבנתי עוד משהו ביחס להצגה הזאת : פחדנות להתייצב חשופים מול הנושא הענק הזה של השואה. על סאטירה אין מה לדבר, וזמינות ההצגה בימים האלה שבהם נפטר מוטי קירשנבאום רק הדגישה זאת.
 
ברור לי עם זאת, שכמו גם ביחס ל״בית מטבחים 5״ יהיו להצגה הזאת סנגורים נלהבים. ואני שמח על כך למרות אכזבותיי. חופש האמנות כולל את הזכות להרגיז גם כאשר ההמנון הלאומי נכנע לביזויו בסיומת של המופע. 




פרלשטיין (צילום: יוהן שגב)