המסר הישראלי בכל פינה
 
תארו לעצמכם את התמונה הבאה המתרחשת על הר המוריה: איש זקן ובנו הצעיר, יחידו (אם נתעלם מהממזר שנולד לפניו), מגיעים לפיסגה, בונים מזבח של עצים, מדליקים אש, אבל אין להם שה, גדי או כבשה. הם מחפשים את האיל שיציל את הפיקניק, אך אין אלוהים, ואין נסים, והאש מאכלת את העצים, הגחלים כבות ופוף - יש רק עשן.
 
העשן מקדם את פני הבאים לאולם הגדול של תאטרון תמונע. הוא ישוב בהמשך, ובשיאה של ההצגה, במונולוג ההיסטרי להמלט שכתב המחזאי המזרח-גרמני היינר מולר ב-1977 העשן יעלה מתחת למושבי הקהל ויאפוף אותם. וככל עשן שאין מתחתיו אש הוא יתפוגג וייעלם. ולמקרה שאולי לא קלטנו את המסר האקטואלי לפני שכל זה תם ונשלם, יקרעו על הבמה תעודת זהות כחולה. רק צילום שלה, תירגעו. (במקור של מולר קורעים את תמונתו).
 
המסר העכשווי והישראלי נמצא בכל פינה של הגרסה הנרחבת של נאווה צוקרמן ויעל דר שעיבדו את המחזה הקצר של מולר בתרגום הנפלא של דורון תבורי. מולר, כפי שהיה אפשר לראות בהפקה אורחת מגרמניה שהועלתה בפסטיבל עכו ב-1989, הסתפק בהמלט ובאופליה וויתר על שאר הדמויות.
 
במונולוגים חדשים ובגרסה מקורית מאוד של הצגת-התאטרון שהמלט מעלה (אך נשמטה בעיבוד הנוכחי) מולר הביע את מה שנחשב בשעתו כמחאתו נגד שתיקת הכבשים האינטלקטואליים במזרח גרמניה הקומוניסטית. וגם את מחאתו הנבואית כמחזאי כנגד המלט של וויליאם שקספיר שבחר בהתחבטות-עד-מוות במקום להכניס סדר לממלכה, וסמך על הורציו שגם יספר עליו לדורות הבאים, וגם שישתוק פה ושם. ככה כבר ארבע מאות שנים.
 
ומה עשו צוקרמן ודר? החזירו לנו קטעים מהמקור השקספירי, בתרגומו הצעיר של דורי פרנס, החזירו לבמה את קלודיוס ואת אמו של המלט, נודניקית רצינית, ובסיוע מצוין של ניצן כהן עיצבו את דמותו של הורציו כך שינהל את העניינים כמוסכניק שמכיר את רזי המכונה (ואת הסודות האינטימיים של חברו-אהובו) ויהיה גם המבקר הפנימי של ההצגה. הן גם החליטו שחמשת השחקנים יציגו את עצמם מלכתחילה כנפשות הפועלות בשמם האמיתי, מעבר לדמויות המופרכות שהם מגלמים.

 
המלט Machine (צילום: גדי דגון) 
 
כשהדמיון תופס שלטון
 
זאת המכונה שלתוכה מכניסים את שני המחזות, קצת יהדות פולחנית, וגם (איך לא?) את ״ילדי התקופה״ של ויסלבה שימבורסקה בתרגום של רפי וייכרט, ומנסים ליצור מחזה שלישי. התוצאה העלילתית היא כמעט בוקה ומבולקה ואין יוצא ואין בא בה מבחינת הלוגיקה הדרמטורגית הרגילה או השמרנית. להמלט בא למות, לאופליה נמאס להתאבד. זה בעיקר מה שנשאר ממולר כמו אותו מונולוג גדול של המלט הנשמע כתמונת ימינו אלה,  עם הפגנות ואבנים ומשטרה (גלויה או חשאית, כמובן) ובעל ואישה שנאחזים בכס השלטון.
 
אבל נאווה צוקרמן היא שועל במה שבשנים האחרונות מיעט לפלוש אל לול התאטרון ובהצגה הזאת היא מראה מה אפשר לעשות כשהדמיון תופס שלטון. ואכן ההצגה שביימה מרתקת כמכונת תאטרון. השחקנים ושני פועלי במה בשחור מניעים את הקהל ואבזרים הלוך ושוב בין האולם הגדול לאולם הסמוך שמייצג למעשה את חדרו של המלט, כאחד מהישגי העיצוב המצוין של אריאל טל ארביב של במות ההצגה. העיצוב החזותי כולל את התלבושות הטובות של לירון מינקין, ואת עבודת הווידאו המכבידה של יעל דר.
 
מי שמשתלט נפלא על המתרחש הוא מעצב התאורה יאיר ורדי, שברעיונותיו הווירטואוזיים הצליח לחבר את השברים ויצר ממלכה מורכבת שיש בה אורות גדולים וזעירים, צללים ואפלה, רקב ומוות. כמוהו גם אייל שכטר וטל לוי מחברי המוזיקה הנפלאה והאפקטים שלה שבוצעו חי על ידי ארז דסקל, אבנר טואג ושניר שהינו על במה מוגבהת שהוקמה מאחורי הקהל.
 
ובתווך, בין כל האפקטים והתנועה הנמשכת שעתיים ורבע בלי הפסקה באוקטן גבוה של אנרגיה, גיל אלון לוהט כהמלט, במשחק מוקצן על גבול הטירוף, בני אלדר בשלוות נפש סטואית של לוליין על טרפז כהורציו, דוד זאבי במינימליזם מדויק כקלודיוס, ריקי חיות בעיניים מתגלגלות של הטירוף הנשי-אימהי-מיני של גרטרוד, ועינת ויצמן שמיטיבה לשיר ולצעוק-אהבה כאופליה.

 
המלט Machine (צילום: גדי דגון) 

בסיכומו של דבר, העיצוב והמשחק שנאווה צוקרמן הפיקה גדול יותר מסך האפשרויות שהעיבוד מציע ובלעדיהם כל ההשקעה הגדולה, הבימוי, והפקתו היו יורדים לטמיון. כי כן גם מבעד לעשן הסמיך של הטיפול התקופתי שנעשה ב״המלטmachine״ זה של תמונע , מדובר בניסיון ייחודי ליצור חוויה סוחפת או אפילו כובשת בנוף התאטרון הישראלי וככזה יש לברך עליו וכדאי לראותו.