גלגל ענק של אשליות
 
"ביבר הזכוכית", מחזהו ההחשוב הראשון של טנסי וויליאמס, שהועלה לראשונה לפני 71 שנים, הוא גם המיוחד והחשוב במחזותיו. הוא פיוטי, הוא ריאליסטי, הוא פנטסטי, הוא חדשני, והוא רחוק משלמות. וייתכן מאוד שדווקא החסר והבלתי פתור שבו הם שקובעים את חשיבותו בתולדות הדרמה האמריקנית, אפילו העולמית, במחצית השנייה של המאה העשרים.
 
המחזה בנוי כמבוך, שבקצהו אורב הזיכרון של אירוע אוטוביוגרפי, שבו וויליאמס מתאר ביד אוהבת-נוגסת-מאשימה את אמו הדומיננטית, את אביו המרוחק, ובעיקר את אחותו האהובה, שבחדרה היה אוסף גדול של מיניאטורות זכוכית צבעוניות, ששימש לה כעולם שבו היא חיה חיים אחרים, מטוהרים ממצוקת הבית.
 
הימים ימי השפל הכלכלי הגדול של ארצות הברית, והמקום הוא סנט-לואיס הגדולה, שאליה עקרה משפחת וויליאמס כשהיה בן שבע. חווית העקירה הופכת לאחד הרעיונות המובילים את המחזה – והיא לובשת צורות שונות אצל כל אחד מבני המשפחה ומטילה צל עכור ביותר על המתרחש.
 
האם, אמנדה, גדלה כיפהפייה דרומית, בבית גדול עם משרתים, זהרה במפגשי יום ראשון עם מחזרים, עד שיום אחד התאהבה בגבר מלא קסם, שתקע אותה בכרך המנוכר, ברח, והותיר אותה עם שני ילדיהם, לורה - הבת הנכה, וטום - שבבגרותו הוטלה עליו המשימה לפרנס את אמו ואחותו.
 
שלושתם מנסים להימלט מהמציאות אל עולם אחר. אמנדה בורחת אל עברה, לורה אל אוסף חיות הזכוכית, וטום אל חשכת בתי הקולנוע, הבארים והרחובות החשוכים של סנט לואיס. מעין גלגל ענק, הסובב על צירו בלי הפוגה, עד שיבוא מי שיצליח לעצור אותו ולשלוף את השלושה מתוכו אל חיים אמיתיים יותר.
 
שיאה של הדרמה מגיע כאשר תחת לחץ אמו המבקשת למצוא חתן מתאים ללורה, טום מביא לארוחת ערב את ג'ים, חבר עוד מימי בית הספר, וכיום עובד עמו במחסן. המפגש מעלה נשכחות, מהימים שג'ים היה היחיד שהתייחס ברצינות ובידידות ללורה שהייתה מאוהבת בו. תמונת המפגש המחודש כתובה ביד אמן ומה שמתחיל במהוסס והופך לרומנטי מאוד מתנפץ לרסיסים ומביא עמו גם את ניפוץ המסגרת המשפחתית, כאשרה טום עוזב, כפי שתכנן, כדי להצטרף לצי.
 
המחזה  כתוב כמונולוג מקוטע של טום החוזר אחרי שנים רבות כשהוא כבר עלה על נתיב הקריירה הספרותית שלו, והוא המספר או הקוסם, השולף יש מאין תמונות מאלבום ההכאב השוכן בתוכו. אלה תמונות שוויליאמס הגדיר אותן כזיכרון "ועל כן אינן ריאליסטיות", והבמה, משום כך, אמורה לפעול בעת ובעונה אחת כזירה ממשית, בתוך הבית, ופיוטית מסביב לו, ובאור רך, אפל במקצת.




ביבר הזכוכית (צילום: כפיר בולוטין)



מרקם מיוחד של מציאות ודמיון
 
בעשור האחרון הועלה המחזה בקאמרי בבימויו של מיכה לבינסון ובתאטרון הספריה בבימויו של יונתן אסתרקין ועתה הוא חוזר בבית ליסין בבימויו של גלעד קמחי בעקבות ההצלחה שלהם בתחילת השנה עם "חתולה על גג פח לוהט״. הבימוי ענייני, בהיר וזורם במהלכים נקיים מאפקטים מלודרמטיים, תוך הטעמה עטופת הומור של האין-אונים של לורה וטום אל מול התזזית של אמם.

את אלה ביטא התרגום היפה של עידו ריקלין ששמר על המרקם נכון בין שפת חולין לשפה מסוגננת. בהחלטה מעניינת כשלעצמה קמחי החליט לוותר על הגוונים ההומוסקסואליים שבמאים ופרשנים נוטים בדרך כלל להצביע עליהם ביחס לטום וביחסיו עם ג׳ים. 
 
את התפאורה המרשימה עיצב ערן עצמון כבית זכרונות כפול: תחילה אנו רואים אותו בשממונו המעורפל, כאשר טום מציג את הסיפור ואת דמויותיהן של אמו ואחותו, כשתמונת אביו הנוטש תלויה על הקיר, מאחור. עם המעבר הראשון ל״ימים ההם״ של סיפורו נפתח הקיר האחורי ומגלה קיר אחר, ושוב עם תמונת האב כקישוט יחיד.
 
אחת ההפתעות של העיצוב הזה הם שברי הזכוכית התלויים מעל ומגיבים בעדינות לקרני האור הזעירות ביותר בתאורה הנפלאה שעיצב אורי מורג, ברגישות המהדהדת את דבריו של טום במונולוג הפותח, שבו הוא מדגיש את המרקם המיוחד של מציאות, דמיון, ועמעום הזיכרון של הסיפור שלו. אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות ״דרומיות״ יפות, ואמיר לקנר עיטר במוזיקה תקופתית של שנות השלושים. חבל רק שנעדר מההצגה נגן הסקסופון שוויליאמס רצה בנוכחותו.
 
אך ככל שיוצרים אלה חיוניים לאיכות ההצגה עדיין גם הם בחזקת תורמי-חיזוק לארבעת בני המזל (גם זה של הקהל) שנבחרו לגלם את הדמויות המיוחדות שוויליאמס תיאר בכאב של געגוע, ובעיקר אלה של אמנדה, האם, שניתן לראותה כנכות האמיתית של בתה הנכה לורה.




ביבר הזכוכית (צילום: כפיר בולוטין)






ארבע דמויות במשחק איכותי 
   
יונה אליאן-קשת יוצרת דמות שוקקת חיים, מעצבנת, שתלטנית, פטפטנית בלי הפוגה - שהם הדרך היחידה שהיא מכירה כדי לבטא דאגה אמיתית לילדיה. אליאן-קשת שופעת את אלה בטבעיות כהשתקפות של סקארלט או׳הרה מ״חלף עם הרוח״ (כולל הפאה הנהדרת, אם כי בגווני זהב-דבש) שמסרבת להכיר במציאות. עם זאת היא יודעת לשלוט, כמו במריבות הקולניות עם טום, והיא מצמררת ברגע קטן שבו היא כופה על לורה לפתוח את הדלת לאורח. 

נטע גרטי היא לורה מרגשת, תחילה במשחק העצור שלה בתמונות הראשונות, שבירה כחיות הזכוכית הזעירות באוסף שלה, במבעה, בהיסוס קולה וכשהיא מסמנת בצליעה עדינה את נכותה. היא נראית מפוחדת בעימות אם אמה, והיא רכה במגעיה עם אחיה. בתמונת המפגש עם ג׳ים, האורח המפתיע, גרטי מעצבת נפלא את החישוף הרגשי של אהבת נעורים שמתחדשת לרגע של אשליה מתוקה, והיא מדהימה כשהיא נותרת קפואה כפסל ברגע שבו המציאות שבה ומכה בה.
 
גל אמיתי מצוין כאורח שבא לסעוד מבלי לדעת כי תפקידו להיות המחזר שיגאל את לורה מכלאה. הוא גברי, לבוש כהלכה בחליפת תכלת, רהוט ונקי מהעמדת פנים. ובעיקר, אמיתי מצליח לעצב דמות רגישה, ישירה וטבעית כלפי לורה, כאישור לתיאור שלה על יחסיהם הידידותיים בשנות לימודיהם בתיכון. התמונה ביניהם, ששיאה בריקוד קצר, היא פנינת משחק משותפת.
 
את התפקיד הכפול והמורכב של טום מגלם נדב נייטס במשחק שיש בו חוכמה שלאחר מעשה כשהוא המספר, וכניעה כפויה ומעיקה כמשתתף בסיפור שלו. זה אחד התפקידים המעניינים במכלול יצירותיו של וויליאמס, בהיותו הביטוי הבימתי המובהק של אישיותו הפרטית וכמחזאי. נייטס מצליח לאחוז את החבל הדק בשני הקצוות, ולחבר אותם לזהות אחת. הוא מצוין בהתמרדותו, הוא נדיב בפיוסו והוא רך ועדין משענת לאחותו. 
 
בסיכום אפשר לשוב לברך על העלאת המחזה הנפלא הזה ובהצגה הנענית במלואה, ועם ארבעת שחקניה, למהות הקלאסית שלה.