יוצרים כמבצעים
 
כמדי שנתיים ״גוונים במחול״ הוא מפתן להיכרות עם יוצרים חדשים, בדרך כלל כאלה שעדיין לא עמדו במבחן היצירה, ומבחינתם האישית ההשתתפות וההזדמנות הם החשובים, לעתים אף יותר מהיצירות. כך הם צריכים לראות ולהבין את בחירתם על ידי שלומית פונדמינסקי, שרון פרידמן ואודליה קופרברג שניהלו אמנותית את המפעל.
 
הבחירה כללה הפעם שלוש יצירות סולו, חמישה דואטים, ושני אנסמבלים כל אחד בן חמש רקדניות, כולל היוצרות. מבין 13 היוצרות/ים רק יוצרת-שותפה אחת לא רקדה והמשמעות העיקרית היא שלמעט האנסמבלים שאר הגוונים היו השתקפות אינדיבידואלית של היוצרים כפרפורמרים.
 
מבחינה כוריאוגרפית וביצועית גם יחד, נראה לי הדואט Collective Sub של עוז מולאי כמוצלח והמרתק במבחר, ולא מעט בזכות המקצועיות הפרפורמטיבית של מולאי ובמיוחד של שניר נקר כבן זוגו בדואט. הדואט היה שלם במבנה, בסגנון התנועה שחיבר קונטקט צמוד לתנועה מחולית נרחבת, ועוד יותר מבחינת הביטוי הרעיוני והריגשי שלהם. כמו יוצרים אחרים מולאי מיטיב לאמץ לשפת התנועה שלו השפעות של כוראוגרפים בולטים, כמו רועי אסף שהוא משתתף ביצירתו Boys וכמו שרון פרידמן שהיה המנחה שלו הפעם.
 
את המוזיקה המצוינת שתמכה בהתנהלותם כתב מיקי פטיש, שהוא מ״גיבורי״ המפעל השנה, ולו רק מעצם העובדה ששמו מופיע בשבע יצירות, כמלחין וכעורך הפסקול. הוא הצליח לגוון את השפה המוזיקלית שלו ונתן ליצירות נפח.


עוז מולאי Collective Sub (צילום: כפיר בולוטין)

 
מבחן הסולו
 
כך היה ב ANI-MA, יצירת הסולו של רוני חדש שזכתה בפרס התחרות בסך 10,000 ש״ח המיועדים להשקעה ביצירה חדשה שלה. שופטי התחרות סיגל רות, שלי קלינג ומאיה ברינר ציינו בהחלטתם כי הפרס ניתן על חקירה תנועתית וגופנית מרוכזת, מדויקת, אישית ויוצאת דופן, ועל ביצוע מוקפד המבטא באופן ראוי לציון את יכולותיה הפיזיות המרשימות של היוצרת.
 
חדש, שגם רקדה את יצירתה הזכירה לי בתנועתה החגבית, המזדחלת ומתפתלת את טליה פז ב Bliss, יצירתו של רמי לוי שהועלתה ב״הרמת מסך 2004״. על בימת אולם ירושלמי  יצרה חדש דימויים מרתקים לטקסט של פרננדו פסואה, הנחשב לגדול משוררי פורטוגל במאה ה-20, שכתבה בין השאר ״להסיר את העטיפה ולהיות אני, חית אנוש שהטבע ברא״. והיא עושה זאת בתנועה זורמת, רציפה, בגמישות שצוברת עוצמה.
 
הבחירה של יוצרים בראשית דרכם לאתגר את עצמם ביצירות סולו קיבלה כאמור ייצוג בשלוש יצירות. כמו הסולו של רוני חדש גם Underneath של רביד אברבנל מעמיד אותה במבחן של חיפוש וגילוי בתנועה אינטנסיבית אך פתוחה ומתפרשת על פני משטח הבמה הגדולה.
 
יצירת סולו מעניינת אחרת הייתה ״הנהאניבאה״ של מעיין חורש ובביצועה האנרגטי מאוד, שכדברי ההסבר שלה בתכנייה התנועה האינטנסיסית סוחפת אותה, גוברת על מכשולי הגוף ומגבלות הבמה של אולם ירושלמי וממשיכה ככל הניתן כמעט ללא שליטה.
 
רוקדות בחוץ
 
לצד הדואט היפה של מולאי והסולו של רוני חדש בלטו שתי יצירות שבוצעו ברחבות של המרכז. היצירה ״ניסויבמסה״ של מעיין גור שזכתה בציון לשבח הראוי לה, בוצעה ברחבת בניין ירושלמי, על ידי גור יחד עם רוני הלר. שופטות התחרות ציינו בהחלטתן כי הצל״ש ״ניתן על התנסות בחקירה מעמיקה, כנה ומרגשת של הגוף על האפשרויות והמגבלות הגלומות בו, ועל האומץ והישירות בהתייחסות למחקר גופני ככלי ליצירה".

ואכן, המחול מתמודד בצורה מקורית ועוצרת נשימה בחוקי התנועה הבסיסיים של אייזק ניוטון, והקשר שמתהווה בין דימוי המבצעות לגופים גבריים או אסטרואידיים מבלי להגביל את האפשרויות החל בפספוס התפיסה של גוף הנזרק לעבר האחר וכלה בהשתרגות הבלתי ניתנת להפרדה. ניוטון גם נתן השראתו ל ״ 1/2״ דואט מעניין של רוני רותם ומיכל רוטמן שבו השתיים בוחנות מציאות שבה שני גופים הפועלים בפעולות הדדיות אחד על השני בכיוונים הפוכים.  
 

רוני רותם ומיכל רוטמן (צילום: כפיר בולוטין)

היצירה שזכתה בפרס הקהל, ״סוסים״ של סיון פלד הייתה מופע אנסמבלי מרהיב בביצוע חמש רקדניות. היצירה בוצעה פעמיים - על במת המרכז וברחבה בין שני בתי המרכז - ולטעמי היא היתה במיטבה בשטח הפתוח, בתפאורה טבעית מסוגננת וקהל משלושת עבריה. פלד יצרה דימוי צבאי גברי לכאורה, תוך התייחסות לתרבויות שונות, ובמיוחד הספרדית עם קסטנייטות, ומרוקאית עם לחן וטקסטים שהיא חיברה. 
 

סיון פלד - סוסים (צילום: נועה מופז)

את דימוי הסוסים מצאתי גם ב״ללאכותרת״ של סופיה קרנץ, שהיא היצירה האנסמבלית האחרת, ולטעמי כותרתה צריכה להיות ״כסוסתי בעדרי פרעה כן רעייתי בין הבנות״. זהו מחול פולחני שובר פולחן, ולאחר חלקו הראשון הסוסי (הבנות בבגד גוף, פניהן מכוסות, ומראשיהן משתלשל זנב שיער שחור) הוא משתנה באיכות התנועה ובמרחביה האישיים לנשיות מתעוררת במלוא יופיה. 

סופיה קרנץ - ללא כותרת (צילום: צבי שני) 
 
המשך ופיתוח
 
אחד הקשיים שאני מוצא ביצירות המופקות במסגרת של ״גוונים במחול״ - שמהווה בה בעת גם יתרון - הוא אורכן המוגבל לכ-15 דקות או פחות, שאפשר לאבחן במקרה של הדואט LOVE SONG של נדיה פרלוב ותמיר אטינג. הדואט נפתח בקטע סולו יפה של אטינג אך ההתפתחות משם, יחד עם הרקדנית עפרי מנטל נתקעת ודורשת פיתוח שיענה על ההקשר התקשורתי הנרחב שהם מבקשים לבחון. הרגע היפה שבו שניהם עוצרים מלכת וקופאים על מקומם צריך שיהיה לא רק אפקט מרשים אלא גם הלב שפועם ועוצר ושב ומפעיל.

נדיה פרלוב ותמיר אטינג - LOVE SONG (צילום: כפיר בולוטין)
 
היצירה העשירית בגווני השנה הייתה The Painting דואט של מיכל חרסונסקי ואורי לנקינסקי שהשתיים ביצעו מעל שולחן המכוסה במפה, מתחתיו ומצדדיו. הפתיחה הסולנית הייתה מבטיחה, אך בהמשך השתיים נכנעו לפיתוי של מעשי קוסמים המשתמשים בשני משתתפים כדי להגדיל את הגוף, לפצלו ולהחליף את חלקיו ביניהם. לטעמי, ככל שזה לגיטימי, זה היה רחוק מאוד ממחול.
 
בסיכום ניתן לומר כי בחירת השופטים ובחירת הקהל של היצירות הזוכות בפרסי ״גוונים במחול״ וגם העדפתי האישית מעידות לפחות על הבטחות ראשוניות שמבחנן האמיתי יבוא אם יהיה המשך ופיתוח לפעילותם של היוצרים שנבחרו להופיע במפעל הזה של מרכז סוזן דלל השנה.