"פציעות קטנות", הוא מחזה שכתב הסופר והמחזאי רג'יב ג’וזף, יליד קליבלנד, אוהיו (העיר שהעלתה את דייוויד בלאט גבוה על מפת תאטרון ה-NBA) למשפחה שהיגרה מהודו, והחל את דרכו הבימתית בשנת 2005.
הוא כתב שורה של מחזות, שעל אחד מהם, Bengal Tiger at the Baghdad Zoo היה מועמד לפרס פוליצר.. "פציעות קטנות" עלה לראשונה בשנת 2009 ביוסטון, ומאוחר יותר זכה לגרסה באוף-ברודווי.
המחזה כתוב כדיאלוג בשמונה תמונות המתפרסות באי סדר כרונולוגי על פני 30 שנה שבהן דאג וקיילין, שני חברי ילדות מאז שהיו בני שמונה, שבים ונפגשים, אחת לחמש שנים ותמיד לאחר שהוא או היא נפצעו או פגעו בעצמם, בתאונה או מתוך טראומה. הקשר הסימביוטי ביניהם חזק, ופועל כמין סייסמוגרף המאתר את רעידת האדמה האישית בכל פעם שזה קורה.
אבל בעיקרו, הקשר הזה מייצג מערכת יחסים שאיננה מוצאת את הדרך ואת הזמן הנכון להגדיר את עצמה כאהבה. הקהל מזהה אותה מהרגע הראשון בכל מה שנאמר על ידם, בדרך שהדברים נאמרים - אף מילה על אהבה עד שזה בלתי נמנע - ובעצם הפגיעות והפציעות והחתכים והצלקות שמפגישות, מחברות ומפרידות, מכחישות ומדחיקות, כל פעם מחדש.
המחזה כתוב בשפה לקונית מאוד, חותכת, מצחיקה בישירות שלה, כבר מתמונת הפתיחה, שבה השניים הם ילדים שספק משחקים ב״פצוע ואחות״ ספק מחפשים קרבה ראשונה.
יש בתמונה הזאת מפתח לכל מה שיבוא אחר כך, באי סדר המחושב של המפגשים. תאמרו קריאת SOS או ״היי, איפה את/ה? לאן נעלמת?״ שעמם המחזאי מצליח לתת את התחושה כי רק כך הם יוכלו להגיע אל היעד הנסתר מהם.
הצגה שהיא כניתוח פתולוגי
עתה זוכה המחזה לגרסה עברית מבריקה בבימויו ובתרגומו של ארז דריגס שהיה בעבר שחקן גשר ולפני חמש שנים כתב וגם שיחק עם נועה קולר את הדואט האוטוביוגרפי החצוף ״אחד + אחת״ שביים בהאנגר גשר ייבגני אריה. את ההומור והדמיון המוטרף שאפיינו את עבודתו של דריגס פגשנו גם בהצגה ״תאטרון רפרטוארי״ שהועלתה גם פעמיים בפסטיבל אדינבורו ובלונדון.
דריגס שב וזוכה בכל הקופה בהצגה שהיא תענוג רצוף מתחילתה עד סופה. ואל תטעו - יש בה יותר משתי דמעות של כאב, שנוכחותו מצויה תמיד ברקע. כאב של בדידות, של אי קבלה חברתית, של אובדן ושל נסיבות חיים בלי שליטה. דריגס מפענח אותם ובה בעת מצפה אותם ברעיונות בימתיים מבריקים, שיחד עם התרגום המצוין, הם יוצרים מהלכים הנעים בין ריקוד צולע לסלאלום על משטח קשיח, בין סלעי-קיום.
הפעם חברו אליו שלוש יוצרות מנוסות ורעננות: מירי לזר ששמה עין על התנועה ופתחה אוזן לעריכה המוזיקלית, תמר אור שהאירה יפה את המרחב הגדול של הבמה שעיצבה פולינה אדמוב. והעיצוב הזה, בלי הגזמה, מבריק ואפילו גאוני.
אדמוב הציבה על הבמה מיטה מתניידת המתפקדת כשולחן או כמיטת בית חולים, כארון מתים או ככיסא גלגלים, ועטפה את הבמה בשלושה קירות שחורים דמויי חדר ארונות במכוני כושר, בריכות שחייה או מקומות עבודה גדולים. דלתות בשתי קומות שמתוכן יישלפו בכל תמונה בגדים וחפצים שעיצבה, שיושלכו על הבמה וייאספו ממנה בחזרה לארוניות.
אבל מעבר ליעילות הנפלאה של העיצוב הזה ניכרים בו שני מקדמי התייחסות: האחד, תיאטרלי באופיו, נסמך אל פארסת-דלתות. האחר, אולי המהותי ביותר לדרמה הזאת, נסמך אל תאי הקירור המשמרים את המתים במכון הפתולוגי. כי כן, אפשר בהחלט להתייחס את ההצגה הזאת כאל ניתוח פתולוגי של גופת האהבה.
"פציעות קטנות" , צילום: אורן בירן, Studio One
צמד קומי מנוסה
את הניתוח הזה עושה הבמאי דריגס באמצעות משחקם הבלתי נלאה של נעמי לבוב כקיילין ושל יובל ינאי כדאג. הם צמד חמד בניגוד הפיזי שביניהם - הוא גדול ודובי, והיא שבירה ועדינה (גם בהריונה הניכר לעין). והם צמד מרתק במבע העיניים שלהם, שנשקפת מהן אלינו, הקהל המרותק והצוחק, אותה קירבה ואינטימיות שנבצר מהם להבין. ואת אי ההבנה הם מעצבים כצמד קומי מנוסה.
ינאי הוא שור נגח במשחק רב גוונים. הוא קומיקאי קלאסי נוסח צ׳פלין, באסטר קיטון, האחים מרקס וצמדי לורל-הארדי ואבוט-קוסטלו. הוא תם וישיר, הוא מתוחכם ומתחמן. וכשהוא כבר כואב - ולא מנפילה או תאונה - הוא גם יודע לבכות, וזה רגע מפתיע ומטלטל. משחקו של ינאי בנוי נפלא גם כסטנד-אפ של דאג שנוצר עבור קהל של אחת בלבד, שהיא קיילין.
לבוב לעומתו מעצבת דמות רגישה מילדות ועד נשיות מבוגרת. היא עושה זאת במהלך ישיר מתמונה לתמונה, ומצליחה ליצור רציפות אנושית, כנות ופגיעות. שלא כמו האירועים שפוגעים בדאג, אלה של קיילין הם נפשיים - כולל מות אביה - ולבוב מעצבת ברוך מתואם את התערערותה וגם את התחזקותה. בקטעים הקומיים היא המענה החד לשטיקים של דאג-ינאי.
"פציעות קטנות" , צילום: אורן בירן, Studio One
ובסיכום: שעה ועשרים בלי הפסקה של ״פציעות קטנות״ הם תאטרון מצוין שכדאי ומומלץ לראות, ליהנות ולשקוע אחר כך במחשבות פרטיות. בכל זאת, אהבה זה כל הסיפור המצחיק, המסעיר וגם קצת עצוב שלנו, לא כן?