גברים כאובייקט ליצירה
 
בשנים האחרונות חוזרת ונשנית התופעה של עיסוק מוגבר בגבר הישראלי, בנוכחותו, במנהגיו, באינטימיות ובמיניות שלו. מי שמעלים את הנושא הזה על סדר היום היצירתי הם כוראוגרפים שהמחול ואיכות הרקדנים הישראלים מזמינים למעשה את ההתבוננות המגדרית ורשימת היצירות מתארכת מדי שנה.
 
מה שאינו נכון, ואינו קורה בתאטרון, מוגבל למחזות העוסקים בשאלות קיומיות פוליטיות או צבאיות ובהעדפה המינית המגדרית. המחזאות הישראלית מתקשה לבטא את מה שניתן לשמוע ברחוב הישראלי, ביחידות הצבא, בספורט, במכוני כושר, בתעשיית ההייטק, בפאבים ובעוד מקומות שבהם ריכוז הגברים תחת  מטריה אחת או בין ארבע קירות נע בין הווי ומנהגים מוחצנים לבין יחסים מהותיים ולפעמים גם מסוכנים.
 
אבל בבתי הספר למשחק חושבים מחוץ לקופסה, ובבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בניהולו של איציק ויינגרטן, דווקא מאמינים שצריך, כדאי ואפשר לגייס כוחות יצירתיים שינצלו את הנכונות, היכולות המפתיעות לעתים, וההתלהבות של הסטודנטים הצעירים כדי לומר משהו בעניין הזה ששמו גבריות. כך עשו שם בשנים האחרונות מירי לזר ב״פולארויד״  וגליה פרידקין  ב-״קדאווה״.
 
עתה מצטרפת אליהן יעל תורג׳מן וגם מבלי לשפוט, להשוות או לבקר את היצירות, עולה השאלה אם המבט המרכזי של האישה היוצרת רואה נכוחה את האובייקט הזה שמוגדר כגברים, כפי שהם אינם רואים את עצמם גם מול מראת קריסטל מלוטשת.


ריממבר (תמונת יחסי ציבור)

ביחד ולחוד
 
היצירה החדשה של יעל תורג׳מן נוצרה בתהליך משותף עם 11 תלמידי השנה השלישית שיסיימו את את לימודיהם בקיץ, וספק אם כאשר התייצבו לבחינות הכניסה העלו בדעתם שכעבור שנתיים יידרשו להיות רקדנים או שעתידם המקצועי יהיה טמון בשורות המקהלה של מחזות זמר.
 
תורג׳מן היא הביאה להם כדבריה ״את השאלה - מה בין זיכרון לחוויה פיזית? ובהמשך - מה הן הפעולות שבכוחנו לבצע בשביל להחיות או להדחיק רגע מובחן בחיינו? בתוך ריק בו הקירות מסמנים הו בזמן: גבול, מחסום, בית, תמיכה, מחבוא והגנה".

ארנה ברנט שמעוני ושי אהרון עיצבו את הריק האפור הזה ואת התלבושות שיחד עם רצפת העץ הטבעי הזהוב הכניסו קצת צבע למרחב המחיה התחום, שחלונות גבוהים מסמנים את האופציה האחרת לקיום, וגומחה באחד הקירות מסמלת את היכולת להסתיר ולהסתתר.
 
בהתאמה עם הדרמטורגיה של אופיר דגן שביקש ״לאסוף דימויים, רגשות וחוויות מוחשיות שיתממשו על הבמה בטווח ביטוי רחב״, ועם מוזיקה שופעת קצבים ודיסוננטים מלודיים שיצר דידי ארז, רקמה תורג׳מן את המארג העדין-אלים של היצירה שנבנה על ה״ביחד״ של השחקנים שגילתה במהלך העבודה עמם, כמו גם את ״הנתינה והקבלה של השונה והדומה בתוך הקבוצה, הפתיחות והחופש להיות מי שאתה".

מרגע כניסת הקהל ועד לסיום המרגש זה מתרחש בשצף-קצף, שגם אם יש בו הפוגות ושינויי כיוון הוא סוחף את העין המתבוננת, שמגלה פינות וישורות בחבורה. הם קבוצה מלוכדת מאוד שהסמל המובהק לכך הוא בחיבור הפיזי השב ונשנה כאשר הם נערמים זה על זה, זה בתוך זה, זה עם זה, כמעט כאומרים שזו האופציה המובטחת שאחריה ייאמר ״הנה מוטלות גופותינו״. בכל זאת כאן, בכל זאת מאז ומעכשיו. 
  

ריממבר (תמונת יחסי ציבור)

המפגש הנפשי והפיזי
 
עיקר ההישג שיעל תורג׳מן הניבה מהמגע בינה לבין הקבוצה הוא היכולת שלה לעצב באמת ובתמים דמויות ומצבים פרטיים עם כל אחד מהשחקנים-רקדנים (ותחת פנסי התאורה הרגישה בעיצוב של רותם אלרואי). היא קושרת אותם באסוציאציות שהיא מעוררת והנוצרות על אחריות הצופים בהם.
 
כבר מתחילת המופע, אחרי שהחבר׳ה סיימו את המשחק המקדים של הטחת חולצות וגופיות באחד מהם הנשען אל הקיר, נוצרת מין תחרות על מנהיגות. האם יהיה זה הראל ליסמן הנישא והאנרגטי או ״יורשו״, יואל רוזנקיאר, שבהמשך יגלה את האפשרויות של הגומחה שבקיר, וימשוך אליו את רפאל עבאס, ויחד יהפכו אותה למסתור המובטח שאליו יוליכו את כל חבריהם.
 
ואולי המנהיג הוא דווקא יותם קושניר שהוא מעין רכז המגיע אל כל מי שצריך להרים מעפר, ואולי זה דווקא עמית ויינברג בסולו מצחיק-מצמית של מים או בדואט עם אוריה יבלונובסקי, כששניהם קשורים זה לזה במסכת-גרביונים כובלת, מקרבת או מרחיקה. לא, כנראה זה יהיה דווקא מושיקו ששון ההולך באוויר ומנצח-כואב את חבריו באריה כואבת של ויולטה מ״לה טרוויאטה״ שהוא שר בקונטרה-טנור סופרני צלול.
 
את האינדיבידואליות המובהקת מעצב יחיעם ברקו לכל אורך המופע, בהתכנסותו המסתגרת בתוך עצמן בפינות, בהתבוננות המחפשת שלו כשהוא בערימה, ובמערכת הקשר הנרקמת בינו לבין יוני גרין החזק יותרושיאה בדואט שבו הרגש מקבל את ביטויו הפיזי, אפילו המיני. אותו ביטוי, אבל זהיר, גם אם מתגרה ״עד כאן״ יגיע בדואט אלים יותר של ערן לחמן וכפיר קלו ליבנה, גבריים, מאיימים ונפרדים.
 
בסיכומה, (RE(MEMBER היא פאזל של זיכרון על חוויות שנצברו ושב ומעניק להן חיים. זה קורה על הבמה וזה קורה גם למשתתפים שמחוצה לה - הצופים בה. תבואו, תראו, תחוו ותיזכרו.