שתיקה ארוכה מאוד
“עשר דקות מהבית" של מאיה ערד הוא במיטבו מחזה שמנסה להגיד לנו משהו בעל תוקף לימינו אלה, ואף מעבר לזה, באמצעות יצחק רבין כדמות בעלת הילה טרגית בשעה שבה הוא נקרא להחלטות קשות שאולי לא ידענו, שאולי ידענו ושכחנו, ויש מי שעבורם הן גם מעיבות על תהילתו.
אך זו גם המכשלה שהדרמטורגית שחר פנקס והבמאי שי פיטובסקי השתדלו מאוד לצלוח בהצגה עשויה היטב שיש בה תמונות דרמטיות, מונולוגים, זכרונות וחזיונות כבטרגדיה יוונית, שמלווים את שלושת מוקדי העלילה - ההכרזה על הזכייה בפרס נובל לשלום יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת, פרשת חטיפתו של החייל נחשון וקסמן באותו מועד, ועד לרצח שיתרחש כעבור שנה. ואם לא די בכך - נוסף תיאור, נבואי לכאורה, של המתרחש כאן באלה הימים, כעוד נקודת ציון וזיכרון.
את ה״סיפור״ המורכב הזה מציגה במחזה דמותה של מרית דנון, שהייתה מזכירת ראשי הממשלות מימי יצחק שמיר ועד אריאל שרון, שלפחות בקטע אחד מדבריה היא מעידה על מה שהמחזאית לא פתרה עבורנו - או בחרה שלא להתמודד עמו - והוא: השתיקה. כדבריה במחזה ״אצל רבין, כשעמד לפני החלטה גורלית, תמיד הייתה שתיקה… שתיקה ארוכה מאוד".
השתיקה הזאת מלווה את לב המחזה - אך שתיקה, אם אין ניסיון לפצח אותה ולהבין אותה ומסתפקים בהצגתה כמאפיין, איננה חומר ״דרמטי״ לטווח ארוך של הצגה, קל וחומר להבין אותה, ובמיוחד כאשר היא נוגעת לעצבים הרגישים של הסיטואציה המורכבת. אם המזכירה, במשחק ענייני יבש של איילת רובינסון, מעידה שרבין ״תמיד מוקף במקורבים ומומחים ויועצים״, במחזה יש איש אחד בלבד המוגדר כ״רב היועצים״, שהדיאלוג אתו נטול ערכיות שניתן להיאחז בה כדי להעריך את פשר ההחלטות שהן ״שלו, רק שלו״, כדבריה.
עשר דקות מהבית (צילום: ז'ראר אלון)
מהלך טקסי-פולחני
תחת זאת המחזאית בחרה לבטא את הפנימיות השותקת באמצעות ״מקהלה״ של שלוש אמהות שכולות, כשאחת מהן היא אמו של רבין. רזיה ישראלי משחקת בתפקיד אם רבין ולצדה: נעמה ארמוןוריקי בליך - שלושתן בגלימות לבנות ושביסים שחורים, מעניקות את מלוא משקל משחקן לאמהות האלה, המייצגות את השכול לדורותיו, אך הבחירה הצורנית הזאת יוצרת למחזה מהלך טקסי-פולחני-חגיגי ברוח הדרמה היוונית, אך לא במהותה כגורם פעיל במתרחש.
השלוש אינן שוברות את השתיקה, וגם מאיה ערד איננה מנסה לעשות זאת. כך, למשל, לכל אורך המחזה רבין נאחז בערפאת (״מי שרואה בערפאת עלוב אינו יושב בלשכה הנכונה״, הוא אומר) כבעל ברית. כמי שעליו מוטלת האחריות למציאת נחשון וקסמן והחזרתו לישראל מעזה.
אבל ערפאת, כפי שנאמר פעם אחר פעם, מתעקש שוקסמן לא שם, ורבין אפילו אינו נותן הנחיה לבדוק אולי בכל זאת המידע על עזה מוטעה וערפאת צודק. ואם לסמוך על ערד מי שהכשילו אותו הם השב״כניקים הנעדרים מהמחזה, ממש כמו יועציו. אבל כשלא מדברים - מתברר - גם קשה לפעול.
וגם קשה לשחק תפקיד כזה. אפילו אם דב רייזרמצליח לעצב דמות רגישה ואמינה, עם מחוות קטנות שמרמזות לאלה האופייניות של רבין (חוץ מהשליפה המגוחכת של סיגריה שהוא אינו מצית ואינו מעשן, שוב ושוב). כי התפקיד, כמו המחזה, בסיכומו רק ״מציג״ את רבין, אפילו משתק אותו, ואינו מפענח עבורנו את חזונו מעבר לידוע.
עשר דקות מהבית (צילום: ז'ראר אלון)
סיפור על אובדן תקווה
רק בשני מרכיבים של המחזה מצליחה ערד לגעת במרקם דרמטי: בעיקר באמצעות דמויותיהם של הוריו של נחשון וקסמן, שאותם מגלמים ברגישות נוגעת ללב רותי לנדאו ואהרון אלמוג. הדיאלוגים ביניהם, ועם רבין, קצרים ומדויקים, ומצליחים לבטא עולם מורכב, אף מעבר לחרדה, לתקווה ולכאב המלווים אותם.
דרמה מתקיימת גם ולהבדיל בצימוד של חוקר השב״כ (נתי רביץשמגלם בנחישות אותו וגם את רב היועצים) עם המחבל (שאותו מעצב היטב הראל מורד) שנתפס, נשבר וחושף את מקום הימצאו של וסמן. התמונות שלהם אמנם שגרתיות במהלכן, אך הן יוצרות - כמו אלה של ההורים - תחושה של דרמה.
כאמור למעלה, שי פיטובסקי עיצב הצגה חזותית שהניראות שלה מנסה לפצות על אילמותה ועל הערפול הדרמטי שלה. יש תפאורה מרשימה של ניב מנור, ותאורה מצוינת של זיו וולושין, אך קטעי וידאו שעיצב נמרוד צין מוזיקה של אלברטו שוורץ, ועיצוב תנועה של מאיה ברינרמשלימים את המבנה המסכתי. וכך גם התלבושות שעיצבה נטשה טוכמן פוליאקכולל ההחלטה המוזרה לעטר את בגדי רבין ורב היועצים בסממנים של חול, כאילו הדמויות נשלפו מקברן. או מאיזה בור אחר.
עם זאת, וחרף ההסתייגויות, הצגת ״עשר דקות מהבית״ מצליחה בדרכה לספר סיפור, חלקי ככל שיהיה, על צומת משמעותי בחייו של יצחק רבין והדילמה האישית והמנהיגותית שניצבה לפניו, ולהזכיר לנו שהאובדן שנגזר ברציחתו היה על התקווה שניסה להשיג לנו.