תאטרון מלנקי יוצא להרפתקה בגרסה מקורית ל״מלך ליר״. על הנייר זה עובד
אדמונד הוא המלך החדש
חוסר הסבלנות של הקהל ואי נכונותו לשאת בעולן של הצגות מלאות ניצבים בבסיס ההפקה המיוחדת של ״המלך ליר״ שתאטרון מלנקי הצנוע בחר בה כדי להתמודד קצת עם שקספיר וגדול המחזות שלו. שלוש שעות וחצי נדרשים להצגתו המלאה, מסביר השחקן ליאו מורוז המזמין את הקהל להיכנס לאולם, אבל אתם לחוצים בזמן ועל כן החלטנו לבוא לקראתכם ולקצץ.
ואז הוא שולף מבגדו בובות נייר זעירות, מציג אותן בזו אחר זו כמלך ליר, קורדליה, השוטה, ומסביר כי העלמת דמויותיהם מקצרת את הסאגה באחוזים רבים, ושיחד עם קיצוצים אחרים המתבקשים כתוצאה מכך, מצטרפים כמעט לשעתיים וחצי וההצגה שתתקבל תהיה באורך שעה ועשר דקות, שזה פרק הזמן האהוב על הקהל בקומדיה או בטרגדיה. ורצוי שתהיה משפחתית.
אבל הקיצור הזה איננו סתמי, והרעיון של בוריס ינטין, בעיבודו ובבימויו של מיכאל טפליצקי, מנהלו האמנותי החדש של מלינקי, משתמש בו כדי להאיר את הסיפור המשפחתי של הרוזן גלוסטר ובניו, אדגר והממזר אדמונד, שמתנהל במחזה המקורי במקביל לזה של ליר, חודר לתוכו ומאיר בדרכו המדממת את העיוורון הטרגי של המלך הזקן.
כשלעצמו זהו "רעיון רעיון", כמו שאומרים. אבל בה בעת הוא גם רעיון סרק, משום שבלי המפגש בין גלוסטר לליר, שלא לדבר על עניינים אחרים שנפלו בשולחן העיבוד, נסדק הבסיס הרעיוני והמעשי של הטרגדיה. סיפורו של אדמונד הממזר הופך להיות מרכז העלילה, עקירת עיניו של גלוסטר הופכת סתמית, וכך גם מהלך ההתפייסות שלו עם בנו אדגר, שהוא אולי תרומתו החשובה ביותר של שקספיר לפיענוח המחזה שלו.
ליר. בובות ואנשים, צילום: אולג לבטספייב
מעניין וממצה את עצמו
על המכשלה הזאת מנסה טפליצקי לגבור באמצעות ההפקה שהמקוריות שלה בנויה על העיצוב של ודים קשרסקי,שבחר בנייר כחומר הגלם של התפאורה, הכוללת את מבחר הבובות ה״משחקות״ את דמותו החסרה של ליר, ושל אחרים, כולל אלה שנותרו בעיבוד הזה, הרוזן, בניו, ושתי הבנות הסוררות של ליר.
זה לרגעים משעשע, באחרים זה מסקרן ומעניין, אבל מהר מאוד זה ממצה את עצמו כמו המוזיקה של יבגני לויטאס ומשאיר את המעמסה על הטקסט שנותר - בתרגומו המצוין של דורי פרנס - עם קצת תוספות נדרשות של השחקנים במסגרת האופנה של תאטרון שמדבר על תאטרון.
התוצאה היא הצגה שברוחה הטובה מזכירה את הצגות בית הספר של סופי מוסקוביץ׳ ז״ל, ששברו מוסכמות ויצרו במקרים רבים דימויים פיזיים וצורניים, יפים או כאוטיים, כדרך לפענח את המחזה המוצג. את התחושה הזאת מחזקת גם העובדה ששלושה מחמשת השחקנים בהצגה הזאת - ליאו מורוז, כאדמונד, אורי לבנון כאדגר, והדס אייל כריגן, הם בוגרי הסטודיו הזה, שחדל להתקיים למרבה הצער.
שלושתם מגישים משחק מצוין שהיה משתלב בטבעיות בכל הפקה מסורתית או מתקדמת יותר של המחזה המקורי. מורוז ממזרי מאוד כאדמונד המושך בחוטים, לבנון מצוין בעיצוב התמימות, ובמיוחד בתחפושתו כתום, ואייל מרשימה מאוד כרייגן הרצחנית והמאוהבת באדמונד בטירוף. אליהם מצטרפים דימה רוס המצוין כגלוסטר הזקן, וקסניה מורוז כגונריל, האחות הבכירה שנופלת בין התככים של אחותה ואדמונד.
ליר. בובות ואנשים, צילום: אולג לבטספייב
בסיכומו של דבר ״ליר, בובות ואנשים״ הוא ניסוי מעניין המתחבר לעיבודים רבים בעולם שמשתמשים בשקספיר אך מפנים עורף לו ולמרקמי המחזות שלו. זה פופולרי ולעתים גם סנסציוני. בהצגה הזאת זה עובד בעיקר על הנייר.