עוד בטרם שנשכח דאנסאירופה זימן המיני-פסטיבל של מחול אוונגרדי מצרפת במרכז סוזן דלל בתל-אביב ובתיאטרון המעבדה בירושלים כמה הפתעות וגם קצת אכזבות.
תעוזה וגימיקים
למראה ארבעת מופעי האוונגרד במחול שהגיעו מצרפת עלתה בי תמיהה אם אמנם מדובר במשהו נועז "בלי מעצורים או תסביכים" כפי שהציגו אותו מייבאיו, ואם אמנם יש בו פריצת התחומים האמנותיים.
ארבעת המופעים יצרו אמנם מקבץ אקלקטי מאוד, וככל הידוע לי ארבעת היוצרים זוכים לתהודה גדולה בארצם. זה לא אומר כלום על מה שהם עושים, ואם אמנם יש ביצירותיהם יותר מגימיק או תעלול. יש שם תעוזה, בהחלט, בעיקר בניסיון לצמצם את המושג מחול למינימום, ותחת זאת לחפש את התנועה המקורית או החדשה או הנועזת בווידיאו.
הסיסמה החדשה, בכל מקרה, היא "הגוף בוחן ללא הרף את גבולותיו". משפט יפה. לא הרקדן או היוצר בוחן את הגוף אלא הגוף בעצמו. כאילו. שהרי בכל זאת מי שבאמת מקיים את הבחינה הוא מוחו היצירתי של הכוריאוגרף (אם יש כזה) או מצלמת הוידיאו כמו בסרטו שהוקרן בחלק הפותח את המופע "חלום" של פאבריס למבר.
הסרטון הזה, של אנה אדאהל, אמנם מציע נקודת מבט אחרת, כמו מבעד לזכוכית מגדלת על הגוף, ויוצר פנורמת נופים מרתקת מהמרקם של עור האדם. אבל זאת איננה מטמורפוזה של הגוף, ואין לזה משמעות ביחס לחלק העיקרי של היצירה כאשר למבר ניצב לבדו על הבמה. הסולו שלו יפה במידה מסוימת, אסתטי מאוד, וקר.
בקושי מיצג
במופע השני, "נומרו" של עמנואל הוין וניקולא פלוק, אפשר לומר שלא היה מחול, ובקושי הייתה תנועה, אבל היו מעשי קסמים חזותיים מהסוג שקוסמים עושים. הוין, המנהלת האמנותית של המרכז הלאומי למחול עכשווי באנז`ר, ניחנה באישיות בימתית מסקרנת, היא יודעת איך צועדים על הבמה, בעיקר בקווים עגולים ומתארכים, והיא יודעת איך לכוון ממרחק כידון (דוק) לתוך חורים קטנים – והייתי שמח אם הייתה עוזרת לי לפעמים לעייל חוט בקוף מחט. אבל כל זה היה טכני בלבד.
פלוק שכלל את החיצים הזרחניים שירה בחשכה אל קירות הקרטון, ואחר כך את הדוקים המתארכים ששיחקו תפקיד מרכזי, ואפילו את יריעת הבד הקסומה שהחליפה צורות בעזרת התאורה ובאמצעות הוין שהתכסתה בה. זה באמת היה פלאסטי, אבל לא מחול, אפילו במושגיו המינימליים, ובטח לא חקר הגוף. ורק בקושי ניתן לראות בו מיצג.
אכילה ופליטה במולטי מדיה
עמנואל הוין החליפה את רג`ין שופינו, היוצרת השותפה עם אלאן בופארד ב"קיר רוקד, קיר רוטט" שמילא את הערב השלישי, אולי המבטיח ביותר, של המקבץ הצרפתי. הפעם תפסו את תשומת הלב קיר מסיבי (מקרטון) שחצה את הבמה ויצר שני חדרים מקבילים, שעל הקיר האחורי של כל אחד מהם הוקרן המתרחש בה בעת בחדר האחר, כאשר בחדר אחד נמצאת הוין, ובאחר בופארד.
שתי תוצאות מעניינות עבור הצופים נוצרו בשל כך. הראשונה מכוונת מלכתחילה כך שמה שרואים מותנה במקומות הישיבה, בהתאם לשורות, לזווית הצפייה, ולמיקום המושבים מימין או משמאל לקיר החוצץ את הבמה. רק מי שיושבים בשני המושבים האמצעיים בכל שורה יכולים לראות את שני החדרים במלואם, ולבחור בכל רגע באיזה מהם להתרכז. ככל שהמושבים הופכים צדדיים יותר, ובהתאם לקרבה או למרחק אל הבמה, נגזרת על הצופים בחירה עיקרית קבועה.
התוצאה המרתקת אולי אף יותר נוצרה כאשר על הקיר האחורי הוקרנו סרטוני וידיאו שצולמו מראש עם שופינו, אך על הבמה מילאה את מקומה הוין. בלי כוונה נוצרה תמונה מעניינת של כפל דמות,והדבר העשיר את מרקם היחסים בין שני החדרים.
במהלך היצירה, שיש בה ניסיון לייצג היפוך של סמלים גברי-נשי, בעיקר באמצעות נעלי עקב שחורות, מוקרנים שני הסרטונים המייצגים את הנועז בכל המפעל הזה. בסרטון אחד (שגם הוא מוקרן בשתי גרסות, של האישה מזה ומזה של הגבר) אנו צופים בהשתנה של כל אחד מהם על זולתו. למה? ככה.
בכפל הסרטונים האחר מראים לנו אכילה ופליטה של המזון הלעוס. עדיין לא שכללו את המולטי מדיה שתכלול גם טעמים וניחוחות. אבל גם זה כנראה בדרך. ובכל מקרה לא ברור לחלוטין מה הטעם בשני הקטעים האלה ומה הם עושים שם באמת.
אפשר לכתוב עוד ועוד על היצירה הזאת, כי היא בסופו של דבר וחרף הסתייגויות, מנסה לעשות משהו מעניין מאוד, אפילו אם יותר בתחום האפקטים ופחות בתחום התנועה.
הומור בתנועה
את ההצגה של המקבץ המרובע גנב הערב האחרון, "הומאז`" של מארק תומפקינס - רקדן, כוריאוגרף ומורה אמריקאי שחי בצרפת מ-1973. היצירה הזאת מורכבת מארבעה דיוקני-מחוות של ארבע דמויות שהשפיעו על תומפסון, על הדמיון היצירתי שלו, ובמקרה אחד גם על חייו הפרטיים.
הדמויות היותר מוכרות הן הרקדן האגדי ואצלב ניז`ינסקי, ומלכת המיוזיקול, הקברט והחשפנות ג`וזפין בייקר (למרות שנדהמתי לגלות שכמה מהנוכחים במופע, שיש להם זיקה לעולם המחול, לא ידעו ולא שמעו את שמם). השלישית היא ואלסקה גרט, שבעזרת האינטרנט גיליתי שהייתה שחקנית-רקדנית-פרפורמרית בגרמניה שלפני עליית הנאצים, ומאוחר יותר נמלטה לארה"ב. כאשר חזרה לאירופה אחרי השואה פתחה קריירה חדשה כמנהלת הקברט המפורסם "מטבח המכשפות". אחר כך השתתפה בסרטו של פליני "ג`ולייטה של הרוחות", ובעקבותיו גם בסרטיהם של פסבינדר ושולנדורף. היא מתה ב-1978 כשהייתה בת 86.
הדמות הרביעית היא של הארי וו. שפארד, שלא הצלחתי לאתר עליו פרטים, וכל מה שידוע עליו, כפי שתומפקינס סיפר במופע, שהיה צעיר מדהים, שפגש אותו בפריז ב-1974, כאשר שפארד ניצב על רגל אחת במשך שעה ארוכה במסיבה. מאז הפך שפארד להיות "אבי, אמי, אחותי, אחי, איש סודי, שותפי לחיים", כהגדרתו בפי תומפקינס הנרגש, שעמו כרת ברית-דמים, אך שפארד מת ו"לא חיכה לי".
המחווה המרגשת עד דמעות לשפארד סיימה ערב מרתק, גדוש הומור בתנועה, בתלבושות, ברעיונות בימתיים, ובזמרה שבהם התגלה כישרונו הגדול של תומפקינס כפרפורמר שיודע מה לעשות נכון וטוב עם גופו הגבוה, הצנום, שכל שריריו המוארכים בולטים מתחת לעורו השקוף, עם מבע פניו, מחוות זרוע, קול ערב מאוד ומוזיקלי.
בכל ארבעת הדיוקנאות הצליח תומפקינס לבטא מרכיבים בולטים של הדמויות, כשהוא מעבד אותם לכלל דיוקן אישי שלו, מרתק מרגע לרגע וכובש לחלוטין בחלקו השני של הערב שיותר מכל אפשר להגדיר אותו כתיאטרון נפלא, שיש בו הקפדה יצירתית על כל הפרטים - אבזרים, תלבושות, תאורה, סאונד.
מרכיב המחול והתנועה במופע המיוחד הזה היה במידה מסוימת הנועז ביותר בכל ארבעת המופעים של "הקשר הצרפתי", ודווקא משום שהיה חופשי ממוסכמות של איכות ביצוע והיה טבעי, אמיתי, כמו שהיינו רוקדים בבית לפני חברים בילדותנו. מכל הלב ובכל ההתלהבות.
בסך הכל, גם האכזבות וגם ההפתעות שהיו בארבע היצירות היו מתנה ומי שצפה בכל הארבעה יצא נשכר.
לפרטים נוספים
קשר האוונגרד הצרפתי
18/12/2005
:תאריך יצירה
|