שינויים מפתיעים ומשמעותיים

השינוי המהותי בגרסתו של הבמאי ואנג שיאויינג למחזהו של שקספיר מתפתח מהרגע הראשון, מיד אחרי הפתיחה המרשימה בכלי נקישה סיניים מסורתיים שמבצע על הבמה המלחין ואנג ג׳יאנאן.

את חלקו הראשון של מונולוג הפתיחה הגדול של ריצ׳רד, המבשר על נצחון בית יורק במלחמה על הכתר, נושא במקומו המנצח - המלך אדוארד ה-4. את ההמשך יישא ריצ׳רד - אך ללא התיאור של מפלצתיותו הפיזית והתיעוב שהיא מעוררת, ואף ללא כוונותיו הנסתרות לתפוס את השלטון.

מכאן ואילך הנכות של ריצ׳רד תהיה נפשית, ואילו הצליעה והגבנון יופיעו בגופו רק כאשר יפנה בדבריו לקהל ויתאר את כוונותיו הנפשעות. ואלה, בחידוש מעניין של הגרסה הזאת, מתעוררות בעקבות "מפגש" עם שלוש נשים המבשרות לו את עתידו ומעוררות בו את החשק להגשים את נבואתן.

כן, מעין "ביקור" קצר של התמונה מתוך "מקבת" שבה האציל הסקוטי מתבשר על עתידו. לקראת הסוף יהיה גם ביקור שני שלהן - עם הבשורה על קץ עתידו. בדברי ההסבר שלו הבמאי מדגיש את הדמיון ריצ׳רד למקבת, כשתי דמויות טרגיות למרות ההבדלים של אישיותם.

אבל מעבר לכך יש משהו מעניין בבחירה הזאת - כי את שלוש הנביאות מגלמות, כמתברר בהמשך, שלוש קורבנותיו: ליידי אן - האלמנה שהוא מפתה להיות אשתו, המלכה אליזבת - גיסתו שתתאלמן מהר ותשכל את ילדיה, ומרגרט מאנז׳ו - אלמנתו של הנרי ה-6, שבני יורק גזלו ממנו את המלוכה. מסיבות שונות, אגב, הוחלט לוותר על תפקיד אמו - וטקסטים שלה נוספו למרגרט.

משחק ישיר ומשחק מסורתי

עם זאת, עריכת הטקסט המקורי בהמשך שמרנית, עם קיצורים רבים, ויתור על דמויות משנה רבות והגשה שאיננה מחפשת להדהים או לטלטל את המחזה בכיוונים בני זמננו. הבמאי מסביר זאת בכך ש״העולם אינו חסר אף פעם את אלה שרגילים להשתמש במזימות וקשר כדי לממש את שאפתנותם. ומנקודת מבט זו, ריצ׳רד השלישי אינו צריך לחשוש שלא יוצג כל עוד תשוקת הרוע ומזימות קשר נסתרות ונודדות בפינה האפלה העמוקה ביותר של האנושות״.

את הגישה הזאת מדגיש המשחק הישיר בדרך כלל של להקת השחקנים בראשותו של ז׳אנג דונגיו הנפלא בתפקיד ריצ׳רד. הוא גם היחיד ששמו משויך לתפקיד, וכל השאר מופיעים ברשימת הקרדיטים כששמותיהם אינם משויכים לתפקיד זה או אחר אלא רק כ״שחקנים״ ו״שחקניות״.

החריגה הבולטת במשחק הישיר כאן היא זו של השחקנית ההמרתקת המגלמת בהתאם למסורת הסינית את ליידי אן, והתמונה של הפיתוי שלה מהפנטת. בהמשך היא גם תגיש משחק מלבב במיוחד כיורש העצר הצעיר שריצ׳רד שולח למצודת לונדון למשמורת, עד שהוא יורה לרצוח גם אותו.

המגע המסורתי בולט גם בעיצוב של רוצחו ורוצחיו של קלרנס, אחיו של ריצ׳רד, שאותם מבצעים צמד שחקנים אקרובטיים שהבמאי העניק להם בשני המקרים את ההפוגה הקומית - שבדרך כלל חסרה בהצגות המערביות. הם נעים, מדברים, מקפצים כצמד ליצנים בקרקס, וזה מבריק כשהם מתאחדים לדמותו של טירל, הנשלח לרצוח את יורש העצר הצעיר.


ריצ'רד השלישי (צילום: באדיבות התיאטרון הלאומי הסיני, בייג'ינג, סין)

״ממלכה בעד סוס״

מה שעושה את ההפקה הזאת למיוחדת למי שמורגל לתרבות התאטרון המערבית של המחזה, זה השילוב של הקלאסי-המערבי עם המסורת של התאטרון הסיני - כולל התלבושות, התאורה, המוזיקה ובעיקר התפאורה הבנויה ממסכי נוף בשני צידי הקיר האחורי, שבמרכזו תלויים שישה גווילים לבנים שעליהם כתובים בסינית ובאנגלית מושגים כמו רצח, תועלת, כוח, קללה, קשר, מלחמה והרס.

אחרי כל רצח יופיע נהר של דם על אחד הגווילים וככל ששלטונו קצר הימים של ריצ׳רד מתקדם יתווספו להם נהרות שחורים וחומים עד כי הקיר יהפוך למפת-המלחמה המביאה את סופו, כשבפיו נותרו רק המילים שהוא שב ומשמיע, שב ומתחנן עד נשימתו האחרונה: ״סוס! סוס! ממלכה בעד סוס!״

בעיני הבמאי למילים האלה יש משמעות מרכזית כביטוי של הטרגדיה האישית של ריצ׳רד כמי ששיקול הדעת שלו, תפיסת עולמו, שאפתנותו ותשוקת הכוח שלו מעוותים את תפיסת המציאות ושיווי המשקל השורר בה.

התפיסה הזאת באה לידי ביטוי מובהק בהצגה שהגיעה לכאן במסגרת פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי של התאטרון הקאמרי. אולי אין קשר ישיר, אבל כאשר בפסטיבל הזה מוצגת גרסה של ״רצח״ מאת לוין, והצגות כמו ״לילה שלושה כלבים״ ובשבוע הבא גם ״מכנה משותף״ - שלושתן מגרמניה ושלושתן בבימוי של במאיות ישראליות, דומה כי ״ריצ׳רד השלישי״ הזה מתחבר למציאות העכשווית שלהן ויוצר אמירה משמעותית עליה ועל האימה העוטפת אותה.