מסך עשן מקדים ומיותר
 
החוברת היפה שליוותה השנה את מפעל המחול הממלכתי "הרמת מסך" כללה בעמודיה הראשונים שלושה מאמרים. שניים קצרים מאת המנהלים אמנותיים איציק ג׳ולי והלל קוגן ואחד ארכני מאת רן בראון שהיה עורך תוכן, אוצר ומנחה של כנס הרמת מסך 2015 שעניינו שינויים בתפיסה.

לשמחתי הרבה ולמרות שכבר לפני שראיתי את היצירה הראשונה הספקתי לקרוא את עיקר הדברים (ואין בכוונתי להתדיין אתם במאמר הזה) בכל זאת הצלחתי להתעלם מהכתוב.
 
ולא משום שהדברים חסרי טעם. אלא משום שבסופו של דבר, או בראשיתו, הדוברים האמיתיים הם היוצרים, והטקסט המהותי הוא יצירותיהם. כל השאר הוא מראש רק מסך עשן מיותר שמגונן על מה שאינו זקוק להתגוננות באמצעות אשליה של מהפך מחשבתי. כי בחירת היוצרים, ובחירתם של אלה ביצירה שיעלו, הן הדוברות שכדאי לקהל להאזין להן. כך היה תמיד וכך ימשיך ויהיה.
 
ולא משום שהיוצרים אינם רשאים לצפות שהקהל יהיה דרוך לקראת יצירותיהם, יפקח עיניו ואת שערי מחשבתו נכחן. שהרי אם לא כך היה מראשית ימי הפרפורמנס אי אז במעבה יערות הפולחן או בתאטרוני הדרמה והסאטירה והמוזיקה והריקוד-מחול-תנועה ובתי הנכות - לא היו אלה מתקיימים ומתפתחים מאלף לאלף, ממאה למאה, מדור לדור. הם והקהל - שותפים תמיד במסלול הזה שצועדים בו צעדים קדימה ואחורה, הצידה לכאן או לכאן.
 
ומבחינתי גם אם אשוב ואתאכזב - וזה קורה לי - הכל צפוי באמנות והרשות נתונה ליוצריה. הם אינם חייבים לי דבר לבד מנאמנותם לעצמם ולאמונתם. כקהל אצפה בהם בדריכות, וככלות מופע אשבח או אסתייג כמבקר. והנה לפניי המשימה ליצור סריקה ביקורתית של ההיצע של 13 יצירות שהוגשו השנה בששה מסכים, ולמעט אחת כולן על הבמה הגדולה של מרכז המחול סוזן דלל.
 
מסך 1 - בתנועה יפהפייה
 
מסך 1 (בניהול אמנותי משותף של ג׳ולי וקוגן)  כלל שתי יצירות שריתקו אותי במקוריותן ובאיכות הביצוע  - ״12 צ׳קים דחויים״ של אלה רוטשילד ו״גן הדקות״ של נעה צוק ואוהד פישוף. הביוגרפיה האמנותית של השלושה ושל הרקדנים ביצירות קשורה בזיקה לאוהד נהרין והדבר ניכר בדיוק המושלם ובתנועה היפהפייה בשתיהן. 

יצירתה של רוטשילד הביאה את המציאות הישראלית בהומור נוקב, סאטירי, כשהיא מגלמת מתווכת נדל״ן מפתה בטקסט מצוין, בתנועה מושלמת על נעלי עקב דק בזירה אורבנית מקרטונים, בעיצוב של זוהר שואף כולל דירת חדר מופלאה. בשלב מסוים היא הזרימה ביניהם נחשים אנושיים - עשרות רקדני מסלול ביכורי העתי״ם, כמוה גם הם בלבוש שחור. זה היה מדהים.

אלה רוטשילד (צילום: גדי דגון)
 
יצירתם של צוק ופישוף בחנה במקוריות את המתחם שבין הנראה והנשמע ואת יחסי הגומלין ביניהם ובביצוע של כוריאוגרפיה מהוקצעת, מגוונת ויפה שצוק יצרה לתמיר אטינג, יערה מוזס, מיכל סייפן ונועה פארן. בלב היצירה היה דואט קומי מענג של אטינג ומוזס במסכות על הפנים, באפקטים קוליים - כחלק מפסקול היצירה שערך פישוף ממוזיקה מקורית שלו ושל מלחינים אחרים.

אוהד פישוף ונעה צוק (צילום: גדי דגון)
 
מסך 2 - הימור התבוננות
 
המקוריות היצירתית נמשכה גם במסך 2 (בניהולו האמנותי של הלל קוגן), החל ב-Wig It של עידו פדר הנאמנה להצהרתו, בשמו או בשם ״אמנים צעירים״ שהמאפיין אותם הוא החיפוש, האמונה וההימור. והוא עושה זאת ביצירתו הסקרנת בעזרתם המצוינת של מוראד בואיאר, ניצן מרגלית וסתיו סטרוז׳ שפותחת בסולו יפהפה, שלושתם בסטיילינג (= עיצוב בנוסח היפסטרי) של ניסים טרטיאקוב ואיפור של קרן אבידר.
 
בחלק האחרון של היצירה פולשת לבמה KARMA SHE, רקדנית-יוצרת שותפה שמביאה ניחוח אוריינטלי בתנועה, בלבוש ואבזרים ולצערי הרב לא הצלחתי להתחבר אליה. בשיחות הקהל אחרי המופע נראה שרבים דווקא נענו לאתגר הזה. 

עדו פדר, Wig it (צילום: גדי דגון)

 
לאחר ההפסקה הגיעה שעתה של ״אי שם בעכשיו״ - יצירת מופת של אורי שפיר שהיא התבוננות מקורית באמנות המופע, מעין Ars Choro בן זמננו על משקל איגרת-שיר של הורציוס (מלפני 2035 שנים) שזכתה למעמד משפיע על משוררים, למרות שכל כולה נועדה לענג את הנמענים הפרטיים אליהם נשלחה.
 
במקרה של שפיר מדובר גם בחבריו היוצרים וגם בקהל שהוא מזמין באיגרתו לעניין המחול, שאותה הוא מבצע עם הרקדן אופיר יודילביץ׳ במופע יצירתי ופרפורמטיבי נהדר יחד עם אמן הווידאו נמרוד אלכסנדר גרשוני ושמונת מסכי הווידאו שלו.
 
השלישייה האנושית והשמינייה ההייטקית חוברים ברצינות ובהומור, בתנועה כוראוגרפית מעוצבת לפרטיה, בין כבלים ובעזרתם, ולצלילי המוזיקה הנהדרת של אניו מוריקונה, ושואלים את עצמם ואת הקהל אם מה שאנחנו חווים במופע הוא גם מה שהמופע חווה בתוך עצמו, ומה באמת חי בו. גם אם אין לשפיר תשובה מוחלטת - ולמה שתהיה, בעצם -   יש בה מענה מקורי שמעלתו הגדולה היא בהיותו זמני, נכון לרגע זה.

אורי שפיר (צילום: תמר לם)
 
מסך 3 - זמן הקונפליקטים
 
במסך 3 (בניהולו האמנותי של הלל קוגן)  כבר נדרשתי לתשומת לב אחרת, בתחילה ביחס ל״בליסטיקה הפנימית של האינפנטיל״ של שרון צוקרמן ויזר. הרעיון שלה, כנכתב בתכנייה, הוא ש״במדע הבדיוני של הנפש כל פיסה של עבר תודעתי וגופני משמשת חומר גלם.״ אני נוטל על עצמי את האחריות לכישלון להבין את הפיענוח הפרפורמטיבי של כתב החידה הזה חרף מאמציהם של שני גרנות, משה אבשלום שכטר ואדם שפלן להכניס אותי בסודה. 

שרון צוקרמן (צילום: תמר לם)
 
היצירה השנייה ״בתלם״ מאת סחר דאמוני כבר סיקרנה אותי בעיקר מטעמים חוץ כוראוגרפיים הנוגעים לשאלות של מגדר ושל חברה. דאמוני היא רקדנית וכוראוגרפית ערבייה נוצרייה שנאבקת, כדבריה, במוסכמות של החברה השמרנית שבתוכה גדלה ובחוקיה הנוקשים. היא מעלה את הנושא באומץ על הבמה, כשהתנועה הפיזית שלה מבקשת לייצג את הקונפליקטים בין האסור למותר ובין הרצוי למצוי. זה שלב יצירתי מוקדם שמעורר עניין לצפות בה, וביכולתה לבטא את רעיונותיה, בהמשך דרכה.

סחר דאמוני (צילום: תמר לם)

היצירה השלישית במסך 3 הייתה ״מצעד הפִיוֹת השבורים״ של אייר אלעזרא ואסף סלהוב. היצירה הזו היא דואט ״קלאסי״ של המחול בן זמננו שיש בו משחק בין תנועה מעוגנת היטב בעולם הבלט/מחול המודרני המיוצג על ידי אלעזרא בביצועים מרשימים ומענגים, ובין עולם תאטרון הרחוב שמיוצג על ידי סלהוב ביופי רב.
 
זהו מפגש מקורי שבשלביו השונים בוחן, מאבחן ומתקיים דו קיום אמנותי, התנגדות, השלמה וחוויית ההיות יחד למרות כל מה שנראה או נשמע כמפריד. הברור מיטשטש והטישטוש מתבהר תוך כדי המצעד שאליו הם נכנסים, לצלילי פסקול טוב שערך חבר פרלמוטר ממוזיקה שלו, של סלהוב ושל יוצרים אחרים.

אייר אלעזרא ואסף סלהוב (צילום: תמר לם)

 
*** רשימה שנייה של צבי גורן על "הרמת מסך 2015" מסכים 6-4 - תפורסם מחר.