אישה בסוגרה וביופיה

ענת גריגוריו היא אחת הרקדניות-יוצרות המרתקות שפועלות בלב תמונת המחול הישראלי, אם ביצירותיהם של כוראוגרפים אחרים, כמו ב״ספינת השוטים״ של ניב שינפלד ואורן נאור או ב-Anima Animus של שרון פרידמן והקולנוען דמיאן וארלה ובמיוחד ביצירותיה המתייחדות בשפה אישית מאוד, כמו הסולו הכואב Mr Nice Guy שהעלתה בפסטיבל ישראל לפני שנתיים והדואט- The Edge עם תמר לם שהעלתה בהרמת מסך אשתקד.

עתה, ומחוץ למסגרות הנוחות, היא מעלה את MEMO, יצירת הסולו הארוכה ביותר שנוצרה כאן, כ-75 דקות אורכה, ובה היא לא רק מפגינה את מיטב כישוריה כמבצעת אלא גם מאתגרת את הקהל היושב על הבמה משלושת עבריה ומטילה עליו, מפתה ליתר דיוק, להיות שותף ביצירה, גורם פעיל ומפעיל. ושוב - למיטב ידיעתי - זו הפעם הראשונה שכך זה קורה כאן.

היצירה בבסיסה הרעיוני אישית מאוד ונבנית על לוח הזיכרון של גריגוריו שכאן הוא גופה. התנועה שלה מרתקת כשהיא לעצמה, והיא יודעת לבטא את מכלול ההבטים של המיגדר הנשי. במלים פשוטות, או בתנועה מדויקת הבנויה על עקרונות המחול הטהור, היא אישה בסוגרה, נשית ביופיה, חיה פצועה בגופה, ואיכשהו בחיוכה הנמשך בין המצוקות היא אופטימית ללא תקנה.

 
ענת גריגוריו - Memo, צילום: גדי דגון

נטרפת בין הצופים

הבמה שהיא עיצבה (עם תאורה מחושבת היטב של כריס דנקן, ועם נעם הלפר היושב בפינת הבמה מאחור ויוצר את הפסקול בזמן אמת) כוללת שלושה גלילי נייר הנפרסים ויוצרים נתיבים שעליהם, או ביניהם היא רושמת את הזיכרון המתעורר בה, או את זה שהיא מבקשת מהצופים לעורר.

את המהלך הזה היא מפתחת כשהיא מציעה את גופה כ"גוף- קנבס", שעליו ניתן להשליך דימויים באמצעות פרחי צבעוני מעץ שיצרה גיליאן אשכנזי התקועים יחד עם מכחולים בגזרי עץ קטנים לרגלי הקהל. גביעי הכותרת של הפרחים מכילים צבעים - שחור, אדום וכחול. כל צבע יגיח בזמנו וייצור באמצעות צופה אחד שהיא מזמינה או יותר מאוחר צופים שבעצמם קמים ומשתתפים ביצירת מרקם חדש, מתפתח, של כתובות וכתמים על גופה.

לאחר שהיא עצמה השלימה את הרישום באמצעות ידיה, אצבעותיה ושערה שנטבלו בדליי צבע, לדברים שייכתבו על גופה של הפרפורמרית, מגיע השלב האחרון שבו היא ״נטרפת״ בין צופים רבים שעטים עליה במכחוליהם עד כדי ״הבערת״ גופה באש הזיכרון.

כל רישום מותיר בה צלקות-לרגע, ומתוך כל צלקת מתעוררת בה התגובה, ויגיעו משמעויות חדשות, אפילו בלתי צפויות.

 
ענת גריגוריו - Memo, צילום: גדי דגון

התבוננות הדדית עמוקה

השאלה האמנותית שגריגוריו מציבה לעצמה ולקהל גם יחד היא ״מהי האבולוציה של המחשבות וההתנהגויות שלנו? האם אנו באמת יכולים לבחור אילו השפעות יישארו אתנו? האם אנו באמת יכולים להתעלם מהטביעות של החיים והיסטוריה שלנו? האם אנחנו יכולים להסיר אותם?״. ובמיוחד איך לתרגם או לפענח במופע שהוא אירוע חי את ״החוויה האישית ההיסטורית החרוטה בגוף ובזיכרון".

ככל שהיצירה מתפתחת, גריגוריו מביאה גוונים משלימים באוצר של תנועה ודימויים המדברים את גופה ואת אישיותה הקורנת מבעד למסכת הצבעים. אבל זה איננו מופע של התענגות על מופע, אלא של התבוננות הדדית מעמיקה של הפרפורמרית וקהלה במשמעויות הנוצרות במהלכו. 

 
ענת גריגוריו - Memo, צילום: גדי דגון

וכך, ברגע מסוים מאוד שאינני יכול להצביע עליו, נעורה בי שורת השיר ״אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". והכאב החד הזה שנוצר בי התחזק כשהיא הסתתרה מתחת לאחד מגיליונות הנייר שעדיין בהק בלובנו, ואחד הצופים הניח עליו קבוצת צבעוני-עץ, והיצירה הפכה לקינה, עליה ועלי ועל הארץ הזאת שהדם בעורקיה פורץ ומכתים את רגביה ואת יושביה.

הנה כך, אישה אחת, רקדנית, יוצרת, מעזה להביט אל תוך עולמה, ולשלוף מתוכו את עולמנו. כזה הוא ה-MEMO המטלטל של ענת גריגוריו.