הרבה חושך

מעבר לכל רעיונותיו המחוליים של ״איש השעה״, היצירה המחזירה לכאן את הכוראוגרף איציק גלילי אחרי שנות פעילות ארוכות ופוריות באירופה, בקנדה, ברזיל וקובה, עולה הניראות האסתטית שלה מראשית ועד אחרית תחת אמנות התאורה, החשוכה בדרך כלל, של ירון אבולעפיה.

נורות מתנייעות, קווי תאורה צרים, ובשלב מסוים ארבעים פנסים המאירים דווקא את הקהל ויוצרים חצאי-צלליות של המבצעים על הבמה. והרבה חושך. יותר מדי.

בפתיחה זה יפהפה, עם הזמרת ענת צ׳רני בעומק הבמה ששרה את ״זכרו אותי״, קינתה העצמית של דידו מהאופרה ״דידו ואנאס״ מאת הנרי פרסל ולפניה רקדן שתנועתו מושכת אליו שמונה נורות שניצבו בקדמת הבמה, ובהדרגה מזמנות לבמה את שבעה הרקדנים האחרים. אלא שמאותו רגע שכולם על הבמה מתחילה קקפוניה גברית בתנועה מאצ׳ואיסטית אלימה וקולנית בג׳יבריש. אופנתי ומוגזם.

ההמשך כבר מרגיע יותר כאשר גלילי בונה כוראוגרפיה חכמה הזורמת בין קטעי סולו קצרים למבנים קבוצתיים של הרקדנים שפשטו את מקטורניהם השחורים וקשרו אותם סביב חלציהם. סרגיי ברזין עיצב את התלבושות - שמלות יפות לצ׳רני ולזמרת הסופרן אפרת אשכנזי וחליפות שחורות מחויטות לבנים הרוקדים שמפנות מקום בהמשך לחישוף רגליהם במכנסונים שחורים ושל חזותיהם הבוהקים במגעים מקריים עם קרני אור מעודנים.

הזיעה מתחילה לנטוף ושתי הזמרות בדואט מתוך  Dixit Dominus מאת גאורג פרידריך הנדל ואחר כך עוד קטע של פרסל ובהמשך אשכנזי בקטע מאת ניקולה פורפרה, מוקפת בטריו רקדנים מרשים, המואר בנורות שאוחז מאחור רקדן רביעי. אלא שמכאן, ובעיקר בחלקה השני של היצירה גלילי חוזר אל סערה כוראוגרפית ארוכה ומתישה לצלילי Weather 1 של מייקל גורדון.

איש השעה (צילום: יוסי צבקר)

קטע יחיד של מבע רגשי

היפה בקטע הזה הוא הרגעים שבהם גלילי חוזר אל מרכיב המבנה, כאשר הרקדנים מתייצבים בצידי הבמה תחת פסי אור דקיקים, שאחר כך יתחברו לרגע קצר לריבוע. אך שוב קטעי הסולו, הדואטים, הרביעיות קצרים מאוד ואינם מניחים להתענג על יכולותיהם של הרקדנים. זה הפרק שבו היצירה מגיעה אל המצע הרעיוני של ״החיפוש של כולנו כחברה כוחנית וכבני אדם אחרי התהילה של הרגע".

אלא שהמראה הזאת, לכאורה, שהכוריאוגרף מבקש להציב בפני הקהל, והקביעה שלו כי :״איש השעה, הלא הוא הצופה, מיטלטל כמו הרקדנים על הבמה״ - אינן מתממשות. להפך. נוצר ריחוק מהמתרחש על הבמה עד שגלילי גואל את היצירה בפרק הסיום שבו הבלט הקלאסי-מודרני חוזר אל הבמה בדואט יפהפה של איגור פוטשניק ותומר פיסטינר. 

זה אולי הקטע היחיד שיש בו ביטוי ריגשי של יחסים בין השניים, לצלילי הפרק הראשון של הסונטה לפסנתר אופוס 27 מס. 2 (״אור הירח״) מאת לודווויג ואן בטהובן כאשר שתי הזמרות וששת הרקדנים האחרים - מיתר בסון, גל מהזרי, הלל פרלמן, ארז צמח, ישי קרסטני ותומר שטויאר- משקיפים עליהם וסוגרים על תמונת הפייטה החותמת את היצירה.

איש השעה (צילום: גדי דגון)

איתן שמייסר היה המפיק והיועץ המוזיקלי של המופע וניצח מהצ׳מבלו על הקלטת פס הקול האופראי עם רביעיית נגני האופרה גנריך גופן ולנה ברקוביץ (כינורות), אלה פוירשטיין (ויולה) ואנדראה מרקוש (צ׳לו). 


״איש השעה״ הופקה במשותף על ידי מרכז המחול סוזן דלל, האופרה הישראלית וכבר הוזמנה להופעות ברחבי אירופה.