אחת הטענות שהושמעו בעבר הלא רחוק כלפי נשיא ארה"ב ברק אובמה נוגעות לקשר המוסלמי שלו, וכמובן כמשקל נוסף לעצם היותו אפרו-אמריקאי. נצחונותיו בבחירות לסנאט ואחר כך לנשיאות העמידו את הטיעונים במקומם הנכון, אך לא מחקו את תחושה שלפני "אסון התאומים", ובוודאי שלא אחריו, ארצות הברית איננה גן עדן למיעוטים "לא רצויים", בלשון המעטה, או "מסוכנים" בשפה ברורה.

מחזה נוטף אמריקנה

"כבוד אבוד" (במקור Disgrace שמשמעותו השפלה או ביזוי בנוסף לבושת-פנים) העולה עתה בתאטרון הקאמרי הוא המחזה הראשון של איאד אקטאר, שנולד בארה״ב ב-1970 להורים שהגיעו מפקיסטן, ובעל השכלה בתחום הדרמה, כולל שנה באיטליה עם הבמאי יז'י גרוטובסקי. המחזה זכה בפרס פוליצר ובפרס האובי של ברודווי, שנה אחרי שפרסם את ספרו "דרוויש אמריקאי" שתורגם לעשרים שפות והוכתר כספר השנה.

המחזה, כפי שנראה בהצגה המצוינת בבימויו של כפיר אזולאי והתרגום החי את הזמן שהתקין קובי מידן, נוטף אמריקנה בכל מהלכיו, ובכל הנושאים שעלילתו המתרחשת נוגעת בהם, ובעיקר היחסים המורכבים בין מוסלמים, יהודים ונוצרים בניו יורק, לאחר נפילת מגדלי התאומים. אלה מתבטאים בסיפור שנבנה ממגוון נושאים, החל באמנות האיסלאם, בחלק הראשון המתארך, ובתחרות מקצועית, בבגידה, ובמסיכות של ליברליות, אהבה ושקרים בחלק השני, הדרמטי והמהותי יותר.



כבוד אבוד (צילום: ז'ראר אלון)


בתחילת הקריירה שלו, ב-2005, בסרטו "המלחמה מבפנים" שבו השתתף גם כשחקן, בחן אקטאר את שאלת הזהות הכפולה של אמריקאי ממוצא מוסלמי, ואת השאלה מה הופך את המוסלמי לטרוריסט. הספר "דרוויש אמריקאי" כבר מתאר את המצב שבו צעיר לומד לקבל את זהותו המוסלמית, ו"כבוד אבוד" הוא תאור של הסכסוך הפנימי - והחיצוני - השב ומתעורר. וכל זה לפני גל הטרור החדש בחסות דעא"ש.

המוטיב האוטוביוגרפי שלו כפי שהוא מגדיר זאת בדייקנות כ"חייתי בהכחשה של מי אני וניסיתי להיות מי שאני לא" מהדהד בדמותו של גיבור המחזה, אמיר, עורך דין ומצליח בחברת עורכי דין יהודים. המבחן שלו מגיע בדמות אחיין התובע ממנו לבוא לעזרת אימאם מקומי שנלקח למעצר בחשד לפעילות עוינת.

היענותו של אמיר לאתגר המעשי והנפשי מגיעה תחת לחצה הדעתני-מוסרי של אשתו, אמילי, ציירת המפתחת קשר מיוחד עם צורות ורעיונות של אמנות האיסלאם וגם עם אוצר אמנות יהודי שאשתו האפרו-אמריקאית עובדת עם אמיר. כששני הזוגות נפגשים לארוחת ערב - מתכון דרמטי מוכר - הכל מתהפך ונחשפים זרמים תהומיים, גנטיים אם תרצו, שמגיעים להתנפצות הדדית עם כניסתו המבוהלת של האחיין, שבחר לשוב אל זהותו המוסלמית.




כבוד אבוד (צילום: ז'ראר אלון)

הקשר לדעא"ש ואינתיפדת הסכינים

אין כמעט ספק - ואני מוותר על הספקות הרבים שמתרוצצים בי בשלושת הימים שעברו מאז ראיתי את ההצגה - שיש במחזה הזה יותר מהנראה לעין. במיטבו הוא ככלי המכיל את נפש ההגירה מתרבות אחת אל תרבות אחרת, ההיטמעות בה, ההזרה המתרחשת בה, ומה שמוגדר ככיבוש - הייתי מוסיף אימפריאליזם וקולוניאליזם. אפשר להתווכח על הפרטים, אבל המכלול אומר דרשני.

האקטואליה פועלת על המחזה בשני הכיוונים. מצד אחד דאע"ש, הפליטים המציפים את אירופה, ואינתיפאדת "גל הסכינים" (שכבר עלתה מדרגה בסוף השבוע) מעניקים למחזה הקשר חי, המוציא אותו מהמרחב הפנים אמריקאי. מהצד האחר, לעומת זאת, היא מעיבה על השאלה העקרונית של זהות תרבותית חופשית מהגדרות של לאומיות. ואולי דווקא זו האקטואליה הנכונה, לפחות ככל שהנושא הזה חי אצלנו.

את המחשבה הזאת אני מייחס לזכותה של ההצגה שמעניקה למחזה ערך מוסף בזכות הבימוי הרגיש, הנהנה מתפאורה יפה ונכונה למתרחש שעיצבה פולינה אדמוב, כולל התלבושות, תאורה מהוקצעת של עדי שימרוני, מוזיקה טובה של אלעד אדר ועריכת וידאו היסטורי של נמרוד צין.

אך בעיקרו הבימוי של כפיר אזולאי מתבסס על העמקת התודעה והרגישות של הנאמר באמצעות המשחק המשובח שהפיק מצוות השחקנים, שמצליחים בדרכם שלהם, לתת אמינות לסכסוך הפנימי של הדמויות שהם מגלמים, ולחשוף את הפגיעות האנושית שלהם במלוא עוצמתה.



כבוד אבוד (צילום: ז'ראר אלון)

עמוס תמם הוא אמיר קאפור מושלם בעיצוב הזהות האמריקאית הטבעית של קרייריסט מצליח. הוא מצוין באלגנטיות של אמיר, שהיא חזותית לא פחות משהיא נפשית והכרתית. אבל שיא משחקו הוא דווקא בעיצוב הסדקים, בהתערערות, ובסערה המפילה את החומה שנבנתה סביבו מילדות, ויצרה את האשליה שהוא אמריקאי לכל דבר, וכי היריקות שספג מאמו לא הותירו בו את חותמן.

שרה פון שווארצה כאמילי, אשתו, מביאה לתפקיד סקרנות של אמן שמעניקה משמעות גם לדיון הנרחב שלה באמנות האיסלאם. היא נותנת משמעות אנושית חמה להקשר בין הנושא הזה לבין גישתה המחבקת את דאגתו של האחיין לגורל האימאם. אך גם היא בסופו של דבר מגיעה לשיא משחקה בתמונות האחרונות, כאשר מבעד למתרחש מבעבע הספק, ועמו עולה גם כאב הכישלון האישי שלה.

ערן מור נוגע ללב כאחיין שמוצא עצמו נקרע בין הזהות האמריקאית שבחר בה לבין הזהות דתית שמעירה אותו משלווה מדומה. ושוב, גם הוא נסער ומסעיר בשיא משחקו בתמונה המפוצצת את סעודת הערב. כך גם מיכה סלקטר המגלם בנינוחות נכונה את דמותו "המובטחת-מוגנת" של אייזיק היהודי ורותי אסרסאי המעצבת את דמותה של ג'ורי האפרו-אמריקאית בנחרצות המעידה יותר מכל על כשלון האינטגרציה החברתית בארה"ב.

בסיכומו של דבר "כבוד אבוד" היא הצגה מעניינת, בעיקר בחלק השני הדרמטי, שמציבה בפני הצופים תהייה חשובה על דעות קדומות, סובלנות וזהות.



כבוד אבוד (צילום: ז'ראר אלון)