יופי תנועתי

wee dance company היא כיום להקת הבית של תאטרון גרליץ בגרמניה וגרסתה ל״רומאו ויוליה״ היא פרי יצירתם של הכוריאוגרף  הישראלי-גרמני דן פלג והכוריאוגרף הגרמני מרקו א. וייגרט, מנהליה האמנותיים של הלהקה.

השנה, במסגרת הארועים לציון 50 שנות היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, ובסיועם של מכון גתה, עמותת הכוראוגרפים ועמותת "במה לחיים" הישראלית, הם הזמינו שלושה יוצרים ישראלים בכדי לצור עיבוד מחודש של יצירתם ״רומאו ויוליה״ שתועלה בנמל יפו ובכפר בלום. 

השלושה שהוזמנו הם הרקדנים- כוראוגרפים הלל קוגן, שלומי ביטון ונועה צוק, שהתבקשו לעבוד עם הלהקה, כל אחד מהם על פרק מסוים בתוך היצירה. התוצאה, ככל שניתן להבחין בתרומתם בתוך המכלול, מתחברת לכוראוגרפיה המקורית, שיש בה ובעיקר בחלקה השני יופי תנועתי ורעיונות מרתקים.



״רומיאו ויוליה״, צילום: יחסי ציבור


לגבי היוצרים והמבצעים המחזה של ויליאם שקספיר הוא במובנים רבים רלוונטי לעולמנו כיום כפי שהדבר מתבטא הן במונולוג הפתיחה של המחזה ובמיוחד בסיומו כשנסיך ורונה מקונן על מות זוג הנאהבים שנפל קרבן לאיבה נושנה: ״רְאו/ איזה שוט מייסר את שנאתכם,/ שהמרומים מצאו איך להרוג את אושרכם באהבה״. 

היצירה הנרקדת לצלילי המוזיקה המוכרת כל כך של סרגיי פרוקופייב איננה צמודה לעלילת המחזה, אך שואבת את ההשראה ליצירת החומרים המחוליים שלה מנושאים המופיעים בו, ולא תמיד מזוהים בדייקנות עם הלינאריות של המחזה. 

מי ״משלנו״ ומי ״אינו משלנו״?

אלה מתבטאים בקטעי אנסמבל גדולים או בקטעי סולו יפים ודואטים מרשימים, רבים מהם מתנהלים על שתי בימות גדולות, המוטות כמדרון, או מתחברות לבמה גדולה ומתנייעת, עם שלישיית רקדניות הנראית כ'מספרת' של העלילה החדשה, המדגישה בין השאר את ״הכאב שבחוויית ההיקרעות מאדם אהוב, את הסיווג הכפייתי של 'משלנו'  כנגד 'לא משלנו', הקרב הפנימי בין ההתרפקות על המוכר והריטואלי לבין הכמיהה להשתחררות מהם וחוסר הביטחון שמביא ערעורם".




״רומיאו ויוליה״, צילום: יחסי ציבור

כצפוי ביצירה השואפת להיראות כבת זמננו אין בה דמות מוגדרת של גיבוריה. כולם יכולים להיראות כרומאו או כיוליה, כבני משפחותיהם, כאוהבים וכיריבים. וזה הרעיון המהותי העיקרי המוליך את העבודה במרקמיה ובשילובים הבימתיים של הרקדנים עם התפאורה של טיל קונרט, התאורה הנהדרת של מרקו וייגרט, ובתלבושות של מרקוס פיזאל הרומזות לתקופת המחזה. 

חלקה הראשון של היצירה ארכני ואינו ממוקד סביב אותם קטעים יפהפיים של סולו ודואטים קצרים, אך לאחר ההפסקה ישבתי מרותק לתנועה שקיבלה ממדים דרמטיים והשימוש בבימות המתנייעות הגדולות הפך מאמצעי למהותי. המיקוד התנועתי הגיע לשיא מיוחד בתמונת סולו של יוליה, ששמלת הכלה שלה הפכה לכתונת כפייה. 

הכוראוגרפיה בכללותה איננה מהפכנית ומשום כך איננה מעוורת את העין מהמרקם הכללי שלה, ו-13 הרקדנים והרקדניות המיומנים מבחינה טכנית מצליחים במקרים רבים לבטא את הממד הרגשי של תפקידיהם המתחלפים, ואת הרעיון ש״הביטחון, שמה שקובע מי 'אנחנו' ומי 'הם' הוא מהותי ובלתי ניתן לערעור, הוא אשליה".

המחול יועלה שוב הערב במחסן 2 בנמל יפו ומחר בבית העם, כפר בלום.



״רומיאו ויוליה״, צילום: יחסי ציבור