תמרור אזהרה  

אתמול נשטפה הארץ  בשיר הארס החדש של הטירוף הימני עם הצילומים המבעיתים של נערי החתונה הרוקדים סביב תמונתו של ילד פלסטיני שנשרף באש שנאתם וסכין חותכת בה בהתלהבות משיחית של שנאה וטירוף מערכות. הגינויים באו מאוחר מדי. השמחה לאיד המגנים נשמעת מבעד לשמחת המחללים את דתם ועמם.

מי שיבואו עתה להצגת ״בושה״ בתיאטרון תמונע לא יוכלו שלא לראות את הסרטון החדש ולשמוע את המנוני השנאה מאחורי השחקנים עינת ויצמן ומורד חסן, ומבעד לסיפוריהם האישיים המלווים בטוקבקים מצוטטים בפי הקהל וסרטוני הדגמה מתונים יחסית לסרטון החדש ולקולות השרים את חלאתם העצמית.

האקטואליה רודפת את המופע המיוחד הזה מראשיתו והיא לא תירגע. וזה גם מה שהדואט הבועט של השניים מספר לנו עלינו, משדרות העם הרחבות ועד לקודקוד הפירמידה של משילות עקרה. דואט שגורלו נחרץ להיות רק עוד תמרור אזהרה שחולפים על פניו, מתעלמים מהוראתו ומתברכים באוזלת ידם של אוכפי החוק.

ואולי בכל זאת זה המסר האמיתי של שני המונולוגים הנפרדים. מסר שמחבר את סיפור ההתלהמות של טוקבקיסטים כלפי ויצמן ושל שרים, ח״כים וגם עיתונאים שנזעקו לגונן על טוהר הגזע או על קופת הצדקה הציבורית מפני ״הסכנה הקיומית״ שמציבים מולנו תיאטרון ערבי ושחקניו, שחסן הוא אחד מהם, שהצגתם נאשמת בהעמדת רשע וטרוריסט כבן אדם המעורר אמפטיה כלשהי לסיפורו.

בושה- טוקבקים על תיאטרון (צילום: גדי דגון)

ישירות אמנותית מדויקת

הטקסטים של שניהם - המונולוג שלה נעזר כציטוטי טוקבקים אלימים שהיא מבקשת מהיושבים באולם להקריא, והמונולוג שלו נאחז בציטוטי סרטים של מירי רגב, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט - מספרים על תרבות ואדמה שנחרכו ואשר צעידתם האישית עליה, כאזרחים וכאמנים, מותירה בהם צלקות. הם יכולים לצחוק על עצמם כי הם אמנים. הם יכולים גם לבכות כי הם בני אדם ויש להם משפחות.

ואנחנו יכולים לשאול את עצמנו איך זה קורה לנו, ובאמת היו מי ששאלו והדפו מעליהם את התשובה שהיא במילה אחת או שתיים או שלוש: ניצחון, כיבוש, שלטון. אלה אינם אוהבים חולצת טי צהובה שדגל פלסטיני רקום עליהם וכשלבשה אותה ויצמן ומישהו צילם אותה גזרה את דינה לנידוי וחרמות וקללות. אלה אינם אוהבים שחסן ישתתף בהצגות. שיסתפק בכך שמרשים לו להיות ברמן ולא ברמינן.

מישהו חייב לומר לנו איך אנחנו נראים. במה אנחנו חוטאים. ויצמן וחסן מעזים לעשות זאת, אבל גם הם יודעים שעם כל האמפטיה שסיפוריהם האישיים מעוררים בנו - ויש בהחלט תחושה שזה כך במהלך המופע - בסוף הרי אנו שואלים זה את זה ״נהניתם? היה טוב?״ ונשכחות החומות, האדמות שנגזלו, הזכויות שנרמסו, כבוד האדם וחירותו שבקושי נזכר בבג״צ זה או אחר. 

המופע שלהם פרובוקטיבי בהפנותו את כתב האישום אלינו, הצופים בהם. בישירות המדויקת של המעשה האמנותי הישיר ביותר במגעו עם הההיגד הפוליטי, החברתי והמוסרי. ושניהם שחקנים מצוינים ועמידתם במבחן של הבאת סיפוריהם מהפנטת דווקא משום שהיא נקייה ממסיכות וקישוטים תיאטרליים.

למבקר תיאטרון אין כמעט תפקיד בהצגה הזאת. הוא רק יכול לצרף את קולו לקולותיהם של עינת ויצמן ומורד חסן ולבקש: בואו, הקשיבו, הפנימו, התחילו לעקור הרים, ואולי גם נצליח לנקות ולשנות ולתקן.